אין לי, ואני שלם עם זה. אבל הסבירו לי ואסביר לכם/ן. מעגל כזה של טוב לב ואמפתיה. וצדק.
הפוסט כתוב בלשון זכר, בגלל רכיב הקריפיות הגברית, עמכן, הקריפיות הנשיות והנפלאות, הסליחה.
---
מה אתה אוהב? ציצי? חזה? שדיים? תחת? ישבן? עכוז? ירכיים? איזה קימור מתסיס בך את הצורך, את הרצון?
מה הבשר האהוב עליך? מה מצית לך את התאוורה בצורה הכי ראשונית ועמוקה?
בחר אותה.
עכשיו דמיין את רחובות העיר. חם. חם כמו בישראל חם. חם ולח כמו תל אביב באיזורים שאין זרימת אוויר. אנשים צועדים, ונשים מתהלכות, והבשר האהוב עליך חשוף. כאילו אין אלוהים.
אבל יש שטן, או לילית. והיא לא נותנת לך מנוח. הן חשופות חזה, טיפות זיעה מִתְעַבּוֹת על העור שלהן שמנצנץ בשמש, טיפות הזיעה זולגת באיטיות בין הבשרים, אישה מחייכת אלייך כשהיא עוברת מולך, ואתה מספיק להציץ בחזה החשוף שלה שמתנדנד תוך כדי תנועה. הזמן זז לאט, והעיניים שלך שותות כל פרט. נערה צעירה משועממת, בוהה בטלפון, ומתמתחת, אישה בפינת הרחוב, מרימה כלב קטנטן ומרגיז לגובה העיניים שלה, מעל לחזה החשוף שלה שמתנועע יחד עם תנועותיה.
ואף אחד לא עוצר את זה.
אף אחד לא מדבר על זה.
סדום ועמורה, מישהו מוכן כבר לצעוק את זה?
מישהו מוכן לאשר לי שלא רק אני רואה את זה?
המלכה היא ערומה. כל המלכות. בכל מקום.
הלהבות עולות.
או אם אתה בוחר בבשר אחר, מנה שונה, אז דמיין רחובות של נשים, שאיך אומרים? עם התחת בחוץ.
כל הזמן. בלי בושה. בלי רגע מנוחה. כל צעד. כל התכופפות. כל מתיחה של הירך-תחת שחושף עגלגלות שהידיים רוצות לאחוז בכוח.
זה העולם של הפוט פטשיסטים.
עולם ללא מנוח. במיוחד בקיץ. הולכות עם הכל בחוץ בכפכפים דקיקים, שבקושי מסתירים את העור-בשר הזה. הולכות ברגליים עירומות, כאילו אין חברה, ואין תרבות, ואין נימוס, ואין גבולות, ואין מי שיעזור, ואין מי שיעצור את הטירוף הזה. הולכות ברחוב כאילו אנחנו אנשים-פראיים אנחנו. בג'ונגל. צדים ואוכלים. קוטפים פירות ישר מהעץ ואוכלים כשהמיץ מטפטף במורד הפה.
ללא בבושה, הולכות ומדברות, הולכות ועסוקות ביומיום שלהן, הולכות וצוחקות, הולכות ומתעלמות, הולכות, הולכות, בכפות עירומות.
משחקות אותה, כאילו הן אינן שמות לב אפילו, שכל הכף רגל שלהן בחוץ. עולם של טיזריות חשופות כפיים.
יושבות בבית קפה עם הכפכף ממתנדנד על קצה קוצו של מתח אינסופי עד שאפשר לצרוח.
אלוהים אדירים. שיהיה כבר קריר יותר.
וסופסוף, נוכל לנוח.
