כשהייתי צעיר, כל מה שרציתי זה ללמוד בהארוורד.
זה היה החלום שלי. קירות חדר ילדותי היו מלאים בתמונות ודגלים של המוסד המפואר. גמעתי ספרים. השקעתי בלימודים. כל חיי הצטמצמו לכדי מטרה אחת. הארוורד. אבל זה לא קרה. למרות שאמי הצעירה, שילדה אותי בעודה בתיכון, עשתה כל מה שביכולתה, הכסף לא הספיק. היא נאלצה לבקש הלוואה מהוריה שהיו זרים לה לגמרי, ובתמורה הופענו שם אחת לשבוע לארוחת שישי. חיבה תמורת כסף. אהבה תמורת עתיד.
לימים דווקא התחברתי לסבי וסבתי שלא הכרתי קודם לכן.
לכן, בסופו של דבר הלכתי ללמוד בייל, המוסד בו למד סבי, ואביו לפניו, ואביו לפניו. רציתי את זה. בשביל סבא, בשביל סבתא. בשבילנו. בשביל משפחה.
ולמדתי רפואה. כמו אמי לפניי שהיתה רופאה בעלת שם.
לילה לפני היום הראשון שלי להתמחות, פגשתי בחורה בבר, מעט שיכור, הזדיינו כל הלילה. בבוקר ביקשתי ממנה ללכת לפני שאצא מהמקלחת, ולא, לא היה צורך בנימוסים. זה היה יום גדול עבורי. יום ראשון להתמחות. יום ראשון להגשמת החלום.
רק בדיעבד התברר לי שהיא מנהלת מחלקה בבית החולים בו התחלתי להתמחות. ולא סיפרתי לאף אחד שאמי, הרופאה הנודעת, חולה בדמנציה.
ורק לפעמים אני נזכר, באותה בחורה שפגשתי במקרה, אולי בטעות, בסיינטס פולס, מינסוטה, היא והמבטא הדרומי שלה. הו. מבטא דרומי.
