בבית יש הרבה צמחים. תמיד אהבתי צמחים. ורוזה גם יודעת שאני יכול לעצור ולהראות לה איזה עץ יפה (וכשאני על פטריות, מתברר שאני יכול לבהות בשיח או עץ במשך שעות ארוכות). מה שאני מנסה לומר, זה שאני חיבבתי את זה לפני שזה היה מגניב. בדיוק כמו: זקנים, יוקלל'ה/בנג'ו/ דברים עשויים במלאכת יד/ שלייקע'ס; צילום בפילם; וכו'.
אז כל הדברים האלה, אתם סתם מצטרפים מאוחרים. תפסיקו להסביר לי, אני ידעתי ראשון.
הסקיני ג'ינס לעומת זאת, זה שלכם לגמרי.
בכל מקרה, אני מסתכל על העציצים בבית, ולי די נמאס מהצמחים האלה שזקוקים ליותר מדי תשומת לב, ותנאים שלא מתקיימים באופן טבעי. לא רוצה לשמוע על ארונות עם תאורה מלאכותית ומערכות לחות וכו'. אם לא טוב לך פה, לא נועדת. זה בסדר, רק לא כאן. מבינה? אם את מחפשת משהו שהוא לא כאן, הוא לא יהיה כאן.
ומצד אחר, אני מסתכל על הצמחים האלו, שמתישהו בתחילת הדרך קיבלו את היחס הלא נכון. יותר מדי שמש, פחות מדי שמש, חטפו איזו מכה הגונה או לא הגונה. וזה דופק אותם. תמיד הם ייטו לצד כזה או אחר, תמיד יהיה איזה עיוות בסיסי בגזע שלהם. אפשר לפנק ולטפל בהם טוב, אבל אי אפשר לתקן אותם לגמרי.
כל אותם הצמחים שעשו סלטות באוויר לקבל רק טיפת שמש בתחילת הדרך. התאמצו כל כך, ניסו להאריך את עצמם, לשנות, להיות אחרים, והכל כדי לקבל את טיפת השמש שרצו. כמה אהבה וטיפול הם זקוקים בהמשך. רק בגלל שלא קיבלו את הדברים שהיו זקוקים להם כשהיו זקוקים להם. בהתחלה.
פשוט בלתי אפשרי לתקן אותם לגמרי.
(והשיר המתאים ביותר לפוסט, flores nocturnas "פרחים ליליים" של סילביו רודריגז, שלמעשה מתאר זונות, או השיר שהדבקתי פה, כי הוא נכון ולא יוצא לי מהפלייליסט לאחרונה)
