איפה? ימי הולדת.
בשלה הצפתי אותה בעשרות על גבי עשרות של מסיכות פנים, ובלונים עם הליום. ואז, ללא התראה, לקחתי אותנו להיזרק ממטוס. החוויה כולה תועדה היטב בסטילס ווידאו, ובהחלט ניתן לראות את החיוכים והצחוקים שלה לאורך הנפילה החופשית והצניחה, ברגעים לפני ותוך כדי - אושר צרוף.
גם החוויה שלי תועדה היטב - גוון העור שלי שנהפך לאפרפר לקראת הקפיצה, המבט הרציני שליווה אותי ברגעים האחרונים, והאחיזה החזקה מדי בדרך למטה. כפי שהסברתי לאחר מכן "אין ממש לחשוש באמת, זה רק פחד מוות ברגעים הראשונים, אבל לאחר מכן זה פחד אימתני סטנדרטי לגמרי.".
הייתי צמוד בנפילה/קפיצה/צניחה לאיזה אחד, שמתברר שהוא רופא פלסטי, אבל להבנתי, אם התאונה מתרחשת ב-6,000 רגל, צריך הרבה יותר מרופא פלסטי. או בעל מקצוע אחר. אבל אז ממילא זו בעיה של אחרים.
מבחינתה, אחרי הנחיתה אפשר היה לעשות שוב, והיא הציעה. אני חייכתי, תוך כדי שאני מתגבר על פלאשבקים של מוות. אבל כן, היו רגעים נפלאים.
מספרים שגיבורים מתים רק פעם אחת, אבל מצד שני, גם מספרים מה קורה למי שחוזר על אותה פעולה שוב ושוב מתוך ציפייה לתוצאה שונה.
בשלי היא לקחה אותנו לסיני. כמה ימים במדבר. נגב עם חוף ים, ומרחבים.
נסענו להרבה מהמקומות המוכרים לכם, אבל שהיו חדשים לי - הבלו הול, הבלו לגון, ראס אבו גלום, בינת' ג'בל, וכו'. שאר הזמן התייבשנו מול הים באיטיות, צלילות, שחיות, חוף ים, ספרים.
שקט.
לטעון סוללות.
בנסיעה חזרה מהבלו הול, שנינו בטנדר מאחורה, זרוקים כמו שני מקסיקנים שמבריחים אותם מעבר לגבול, ובין ההרים הכוכבים נגלים במלוא הדרם. אפשר לראות את כל הקונסטלציות - ג' הצפון, הדובה הגדולה, הדובה הקטנה, חתולת הרחוב, וזו ששם רק למטרות כתיבה.
ברגעים כאלה, אני נזכר במשפט סיני עתיק, משהו שהזמן הכי טוב לשתול עץ, זה לפני 20 שנה, או עכשיו.
מגיל מסוים אני חושב שזה נכון גם על בחורות בנות 20 פלוס (במקרה שלי 28). אבל מה אני יודע, אני לא סיני עתיק, רק הייתי בסיני, וכבר לא כזה צעיר, וממילא כבר חזרה ביפו.
היא שמה את התקליט של אום כולתום, ששרה בקול גדול על איזה בחור בשם "עומרי".
נשמע לא רע.
אני חושב ללמוד ערבית.
