צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אֶנְטְרוֹפּיה

אנטרופיה - מידת אי הסדר במערכת
לפני 7 שנים. 1 בספטמבר 2017 בשעה 11:49

קראתי על זה המון. באמת.
בכל מקום אפשרי.
חשבתי שאני מסוגלת, אבל אולי זה לא בשבילי.
הן מתארות את זה כשחרור פיזי ונפשי.
כרגע שיא שמהווה פורקן וחוויית שחרור אמיתית.
טוב, לא חווית אורגזמה נשית, אז אתה לא תבין.
אבל זה חלום רחוק. כנראה רחוק מדי.

היא כתבה לי את זה.
היא אמרה, והסבירה.

 

הוכחתי לה שהיא טעתה.
ברגע הראשון היא נבהלה.
הדגדגן התייבש, התקשה.
היא הייתה קשורה בפיסוק, אז הגישה הייתה נוחה.
במעגלים.
באיטיות.
מעלה מטה.
להרגיש את הרגע הנכון.
ללחוץ מעט, לשחרר, ושוב.
עם אצבע על הדופק. בעצם, על הדגדגן.
ובזרזיף הראשון היא נבהלה, כאילו לא הרגישה חופשיה.

במגע השני, כל הסדין תחתיה היה רטוב.

בפעם השלישית, היא נשמה בכבדות.
והמזרון? יצטרך כנראה ייבוש.

לפני 7 שנים. 31 באוגוסט 2017 בשעה 16:27

היא לא דומה לאף אחת אחרת
לאף אחת שעוברת ברחוב
היא משונה וכשהיא מדברת
קולה עושה לי משהו קרוב

היא לא רואה
אני כאן כל הלילה
עומד בצד ומסתכל

 

היא לא כמו כולן.

היא לא צריכה את מילוי החורים.

היא לא משתוקקת שיורידו אותה על 4.

לרצות אותו כל הזמן?

להתחנן להרגיש אותו?

היא לא כמו כולן.

היא לא כזו.

 

זה רק הראש שלה (היא חושבת) ששונה.

תגובות הגוף שלה לעומת זאת,

מעידות שהוא כל כך רוצה.

לפני 7 שנים. 31 באוגוסט 2017 בשעה 7:43

כל יום הוא יום מצוין לסיים בו את החופש הגדול - במיוחד היום!

לפני 7 שנים. 30 באוגוסט 2017 בשעה 16:41

היא לא הבינה איך היא הגיעה לכאן.
ולמה היא עדיין עומדת ומחכה.

זאת אומרת, היא יודעת.
היא סיימה לעבוד, חזרה הביתה.
הציצה בשעון, הייתה לה כמעט עוד שעה וזה לא רחוק, אז היא החליטה שתוכל להספיק מקלחת זריזה.
היא לא ידעה מה ללבוש.
היא התלבטה המון, וזה די מפגר, היא חשבה לעצמה, כי זה בטח לא באמת ישנה.
כוס קפה קטנה, שני ריסוסי בושם, יד מהירה בשיער (כאילו בנונשלנטיות) והיא נועלת את הדלת מאחוריה.

היא עומדת, מסתכלת.
קוראת את ההודעה שוב ושוב.
כן, זה המקום.
אבל היא לבד שם.
קול אחד בראש אמר לה לברוח.
הקול השני, רק הגביר את הלחות.

הם נפגשו כבר פעמיים.
ונילי לגמרי.
קפה ארוך ועוד שעתיים וכמה דקות מול הים.
וחצי סשן, בשביל הטעם.
שניהם נשואים, מבינים את האחריות ואת ההשקעה הנדרשים.
היא הרגישה כלפיו אחרת.
חופשיה.
משוחררת.
בטוחה.
אבל עכשיו הרגיש לה שונה.
פחד?
מקסימום היא תסתובב ותחזור.
אבל היא קפואה.
היא רוצה.
כל כך רוצה.
ואם הוא נעלם?
והיא סתם יצאה טיפשה?
וכבר 20 דקות, ואין סימן.

 

צלצול התראת ההנגאאוט החזיר לה את הנשימה הסדירה.
מה מצבך, הוא שאל.
היא התכוונה לכתוב לו ״חתיכת חרא! איפה אתה?״ ולזרוק אותו לקיבינמט.
וכל מה שיצא לה היה ״אני כאן, זקוקה לך״.
והיא הרגישה שנרטבה עוד טיפה.

לפני 7 שנים. 30 באוגוסט 2017 בשעה 12:35

לפני 7 שנים. 30 באוגוסט 2017 בשעה 8:54

איך אפשר לסרב?

 

 

 

תודה לך!

:)

לפני 7 שנים. 29 באוגוסט 2017 בשעה 11:00

בכל אינטראקציה בין אנשים היא נוצרת לה.
רצונית או לא.
היא שם.
הדינמיקה הזוגית.

 

היא יכולה להעיף אותנו הכי גבוה שאפשר.
היא יכולה לקבור אותנו, לפני שנספיק משהו לומר.
אפשר להנות ולחוות כאילו אין מחר.

 

מה שבעיני אחדים ייראה כביטול עצמי, ייראה כעת כמסירות הדדית.
מה שעלול להיתפס כהשפלה, יידמה כנתינה.
מי שעשויה להיחשב כזונה, תהיה עלמה עדינה.

הכל יכול לקבל משמעות ונופך עמוק יותר.
חי יותר.
אמיתי יותר.

 

אבל הדינמיקה, תלויה בדינמיות.
הדינמיות, תלויה ברצון.
הרצון, תלוי בך.
וכשאת רוצה, עבור שנינו, השמיים הם הגבול.

 

מבט פוגש מבט.

חיוך ננסך, חודר עמוק בפנים.

אנחנו כאן, דינמיים וחיים.

לפני 7 שנים. 29 באוגוסט 2017 בשעה 5:32

בשני כבר אנחנו מטפלים

לפני 7 שנים. 28 באוגוסט 2017 בשעה 20:02

 

ביום ראשון אתה יכול להרשות לעצמך להתנהל בנחת, בבאסה המוכרת, בכל זאת, יום ראשון.

 

ומיד אחריו, בלי שום התראה, מגיע יום שני!

ככה!

בבום!

 

ומצפים ממך לעבוד, ויום ארוך, ולא נגמר.

ואסור להתעפץ.

וא״א להתלונן.

 

אז למה צריך אותו בכלל?

הרי שלישי הוא קצר ונעים, וברביעי מרגישים שאוטוטו חמישי..

 

אז למה?

 

Black Monday ולא רק פעם בשנה.

 

יבוטל יום שני לאלתר!

לפני 7 שנים. 28 באוגוסט 2017 בשעה 4:22

זה בסדר לשתוק.

זה בסדר לדבר.

זה בסדר שרגע נעצור.

זה מראה על תבונה רבה, על אחריות ועל בגרות.

 

לנשום.

לא להיסחף עם הזרם, אלא לעצור ולבחון.

אני לא הולך לשום מקום.

האי הזה, העוגן, נשאר בדיוק באותו מקום.

 

גם בלהיות לחוד, יש הרבה ביחד.

את לא לבד.