אֶנְטְרוֹפּיה

אני אוהב לנגן על אנשים.
השרירים שלנו,
כמו סיבים סיבים,
רוטטים כמיתרים דקיקים
על רקמת גיטרה איתנה.

השריר זז, מתנגן
מתכווץ ומשתחרר
נרעד על סריגי השלד החזק
על עצמות העץ
וענפי הגוף
מעיסוי רועם ואינטנסיבי
עד בלדה עדינה של ליטוף.

אני אוהב לנגן על אנשים
אוהב ללחוץ בנקודה
שתגרום לך לפלוט אנחה
ספק סובלת ספק נינוחה
שתביא את השחרור
שתביא איתה ברכה
שתיתן לשרירים קצת מנוחה
מהלחצים והדאגה,
שמביאה איתה השגרה הקשוחה.

ללמוד להרגע,
לדעת להתמסר
ולאפשר, לעצמך;
פשוט להשתחרר.

יש לי וידוי.

כשאני עומד עם הרכב ברמזור, אני מסתכל לתוך רכבים אחרים.

הסיטואציה הזו, שמביאה אנשים שונים, ממקומות שונים, לאותה נקודה פיזית, גורמת לי להרהר.

מאיפה הם באים?

לאן הם נוסעים?

על מה חושבת זו שנראית מהורהרת?

למה היא בוכה?

למה זו שמחה?

בעצם, אני אוהב להתבונן באנשים.

באופן כללי.

בתור בדואר, בבית קפה, בחדרי דיונים.

להיכנס למחשבות שלהם.

לפעמים זה דפוק, ואני לא חי את הסיטואציה אלא את האדם שמולי.

בעצם, זה לחיות את הסיטואציה ברובד הכי עמוק ופנימי שלה.

ועל מה אתם אוהבים להסתכל?

אני מת על עיניים.

יכול להסתכל בהן שעות.

לצלול דרכן פנימה.

כשמסתכלים היטב רואים דברים מעניינים.

כמו מראה של הנפש, החוצה.

פחד.

חלומות.

רגש.

כמיהה.

צורך.

שתיקה.

כניעה.

שליטה.

חרמנות.

הזדקקות.

תשוקה.

אל תשפילי את המבט כשאני מתעמק בך, זה לא קרב מבטים, זו רק הסקרנות.

יש שחושבים שמונה פעמים לפני שהם כותבים.

יש שעורכים, מתקנים, משנים, מסדרים.

ואז..

אולי..

זאת אומרת..

יכול להיות..

מפרסמים.

חשוב להם מה יגידו.

חשוב להם איך הם ייתפסו בעיני אחרים.

אני לא מדבר על לייקים וצפיות, אלא על הרושם.

כמה דברים בחיים אנחנו עושים וחושבים איך ניראה כלפי עצמנו וכמה עבור איך שניראה בעיני אחרים?

נקודה למחשבה.

הקשיבו למילים.

תודה לפוליקר.

הצל שלך ואני יצאנו לדרך
השמש עמדה כך בערך
פעם אני מוביל
ופעם הצל על השביל
עננים התכנסו בשמיים
התחילו לרדת טיפות מים
צילך התכנס בתוכך
המשכתי לבדי בדרכי

הרוח טלטל
הפחד טפטף וחלחל
צילך בתוכך מרעיד
מפחיד יותר מתמיד
הוא שואל לאן אתה לוקח
אני משיב לאן את בורחת
למה תמיד קירות מוגנים
למה צל כשאור בפנים

בואי נעוף רחוק
אני אהיה לך כנפיים
אל חיבור דמיוני
שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי
בואי נקפוץ, נמריא, נעוף
אל קשר גוף וגוף
די להמשיך לברוח
אל מה שתמיד רצינו לשכוח

לשכוח את דלתות הבלבול
את הילדה שמציצה דרך חור המנעול
בואי נעבור את הגבול
אל החופש שהיה כבול
ורק מנגינות מזכירות
שבחוץ אפשר להיות
משוחרר מכל פחד
רק כשאת ואני ביחד

לקמיליה, על הרגישות.

לוושי, על החיוכים.

לוושית, על הקונטרה.

לאלי המכשפה, על הדאגה והאחריות.

לנימפו רגשית, על זה שגם כשאתה חושב שקראת כאן הכל, תמיד תפתיע מחדש.

לטלי, על העוצמה והביטחון שהיא מיטיבה לשדר.

לבונדמן, על המסירות כלפי האחת שלו.

לגייגר, על אינסוף סרטונים שמפריעים להמשיך לעבוד.

למלך יחיד ועוקד, על הכח והתבונה שהם משתמשים בהם לשילוב מנצח.

לfalling star, על האמת והשקט שלה.

לc4, על טוטאליות.

למיקה, על הלב.

לbrave girl, על האומץ והאמת העצמית.

לrogue girl, על זה שאוהבים לשנוא אותה :)

לlollipop, שמחזיקה מעמד עם הנודניקים.

לrocketqueen, על השנינות המיוחדת.

ועוד רבים וטובים...

ולכל אלה ששמם לא קפץ לפניי כרגע, אבל ראויים להרבה אהבה ופרגון.

יאללה, מצטרפים?

הבקשה של קמיליה

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=661282&blog_id=99558

אמ;לק.

או במילים אחרות - לייק.

לכולם זה קורה.

אתה קורא וקורא ופתאום קולט שהפוסט הזה יותר ארוך מההיסטוריה של העם הפלסטיני (לא כל כך קשה).

ואז אתה בדילמה -

לצאת? אבל אולי הפאנץ׳ בסוף.

להמשיך לקרוא? מי יודע כמה זה יימשך ואם מתנהל מו"מ לחלץ אותי.

בשביל זה חברים, המצאה גאונית - ה״לייק״!

1. גלול מהר לתחתית הפוסט.

2. סמן לייק.

3. ברח כל עוד נפשך בך.

מי שלא עשה את זה לפחות פעם אחת (ב24 שעות האחרונות), שיקום.

מה זאת אומרת? הוא שלי.

וזה שתחתיי? אממ.. הוא שלו.

וזה שמעליי? טוב, זה שלה..

הם לא שלי.

אז למה שתקרא/י דווקא את שלי?

זה...

בגלל..

שבעצם...

נורא חשוב לי להגיד.

או לספר.

בעצם לתאר.

איך העולם נראה מנקודת המבט שלי.

מה זאת אומרת למי זה אכפת?

לאותם עשרות אלפים שפוקדים את הדף הזה מדי יום.

מרפרשים.

עוקבים במרץ.

מחלקים לייקים על ימין ועל שמאל.

אם הם באמת קראו, ולא גללו אוטומטית עד למטה, 

אל תגלו לאף אחד....

אבל הם אפילו..... כתבו....

תגובה!

אישית כזו, עם התייחסות.

זה נדיר, אבל יש כאן גם כאלה.

אז על מה אני אכתוב?

זה כבר ברור, לא?

עליי, עליה, עלינו, עליהם, עליכם ועליו.

איש בל יעדר.

אף אחד לא יקופח.