אֶנְטְרוֹפּיה

תודה לפוליקר.

הצל שלך ואני יצאנו לדרך
השמש עמדה כך בערך
פעם אני מוביל
ופעם הצל על השביל
עננים התכנסו בשמיים
התחילו לרדת טיפות מים
צילך התכנס בתוכך
המשכתי לבדי בדרכי

הרוח טלטל
הפחד טפטף וחלחל
צילך בתוכך מרעיד
מפחיד יותר מתמיד
הוא שואל לאן אתה לוקח
אני משיב לאן את בורחת
למה תמיד קירות מוגנים
למה צל כשאור בפנים

בואי נעוף רחוק
אני אהיה לך כנפיים
אל חיבור דמיוני
שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי
בואי נקפוץ, נמריא, נעוף
אל קשר גוף וגוף
די להמשיך לברוח
אל מה שתמיד רצינו לשכוח

לשכוח את דלתות הבלבול
את הילדה שמציצה דרך חור המנעול
בואי נעבור את הגבול
אל החופש שהיה כבול
ורק מנגינות מזכירות
שבחוץ אפשר להיות
משוחרר מכל פחד
רק כשאת ואני ביחד