|
|
|
היא מספרת לו הכל על מה היא מרגישה
על איך הכל פרוץ היום, ושאין בושה
והוא מרגיע ומספר לה את הכל שזה שנים
שהוא לא מחפש נשים הוא מחפש אישה
והיא בגיל שאין לה זמן לשחק יותר
חוץ מכמה טעויות וזה סיפור אחר
הם נפגשים ביום ראשון עד אז היא לא תוכל לישון אבל לוקחת בחשבון שזה יגמר
ומתי נפסיק עם הציניות ופשוט נחיה?
הבעיה האמיתית היא יום שני.
Black Monday ממשיך להכות בחופים המערביים, המזרחיים, התיכוניים וגם בחצי האי הקוריאני....
והעולם שותק!
ואף אחד לא מדבר על זה!
מתחילים להרגיש מעט קרירות באוויר.
השמש זורחת מאוחר.
אתה יוצא בבוקר מוקדם ומסתובב כמעט לבד בעולם.
אני אוהב את זה שסופסוף הסתיו מתקרב.
אמנם יש עוד מעט זמן, אבל.... Winter is coming
שלושה פוסטים של דוסים בכלוב.
אז מתי יצאה שבת?
לקחת אוויר.
לנשום עמוק.
להביט רחוק.
זה קשה לפעמים.
אבל זה טוב.
עכשיו זה קצת מובן יותר.
נכון?
כמו פרפר, במלוא מובן המילה.
יש בך משהו כזה רגוע ועדין כלפי חוץ.
אבל כשמביטים טיפה יותר מקרוב, רואים את הסימנים הכחולים על הידיים.
את המאמץ לבקוע את קליפת הגולם.
את תוצאות ההתחמקות מהטורף התורן.
רק לאחר זמן הבנתי שמשק כנפייך בקצה אחד,
משפיע רחוק כל כך.
איך החוויה הזו ביחד, חודרת עמוק, משמעותית.
משאירה סימן.
טעם של עוד.
אותגרתי ע"י אישה חשובה מיושבות הכלוב, והתוצאה לפניכן.
**הושמדה**
לא לוקח אתגרים כמובן מאליו.
לא מתייחס לאף אחת כמובנית מאליה.
באמת שאין לי הסבר.
ואני אחד שחייב הסבר.
ואין לי כזה.
מעניין.
ממש.
ומפרגן?
אפשר להגיד.
נעים.
יש משהו מיוחד, בתהליך ארוך שבסופו יש תוצאה.
עוד יותר, אם התוצאה חיובית.
הרבה סבלנות, המון, ועור של פיל.
ורגישות. הרבה. לכל המורכבויות שבדרך.
והנה, מתחילים לראות את האור שבקצה המנהרה.
נכון?
חמודה שאת מחייכת.
עוד קצת.. אני יודע שאת מרגישה את זה בפנים.
עוד טיפה ואנחנו שם.
יש את זה שאוכל איתך צהריים. כל יום.
יש את אלה שמשחקים איתך כדורסל.
יש את ההוא שתמיד ירים טלפון, וישאל, ויתעניין, ובסוף ״במקרה״ ייזכר שהוא חייב עזרה.
יש את אלה מהצבא. שימשיכו עם אותן בדיחות, גם בסבב המילואים הבא.
יש את החבר'ה שפוגשים בחתונות.
או אלה מהילדות.
והרשימה מתארכת והולכת.
היא והם לכיוון אחד.
אתה לכיוון אחר.
חוץ ממך, אין אחד שיודע מי אני באמת.
