אֶנְטְרוֹפּיה

היא לא הבינה איך היא הגיעה לכאן.
ולמה היא עדיין עומדת ומחכה.

זאת אומרת, היא יודעת.
היא סיימה לעבוד, חזרה הביתה.
הציצה בשעון, הייתה לה כמעט עוד שעה וזה לא רחוק, אז היא החליטה שתוכל להספיק מקלחת זריזה.
היא לא ידעה מה ללבוש.
היא התלבטה המון, וזה די מפגר, היא חשבה לעצמה, כי זה בטח לא באמת ישנה.
כוס קפה קטנה, שני ריסוסי בושם, יד מהירה בשיער (כאילו בנונשלנטיות) והיא נועלת את הדלת מאחוריה.

היא עומדת, מסתכלת.
קוראת את ההודעה שוב ושוב.
כן, זה המקום.
אבל היא לבד שם.
קול אחד בראש אמר לה לברוח.
הקול השני, רק הגביר את הלחות.

הם נפגשו כבר פעמיים.
ונילי לגמרי.
קפה ארוך ועוד שעתיים וכמה דקות מול הים.
וחצי סשן, בשביל הטעם.
שניהם נשואים, מבינים את האחריות ואת ההשקעה הנדרשים.
היא הרגישה כלפיו אחרת.
חופשיה.
משוחררת.
בטוחה.
אבל עכשיו הרגיש לה שונה.
פחד?
מקסימום היא תסתובב ותחזור.
אבל היא קפואה.
היא רוצה.
כל כך רוצה.
ואם הוא נעלם?
והיא סתם יצאה טיפשה?
וכבר 20 דקות, ואין סימן.

צלצול התראת ההנגאאוט החזיר לה את הנשימה הסדירה.
מה מצבך, הוא שאל.
היא התכוונה לכתוב לו ״חתיכת חרא! איפה אתה?״ ולזרוק אותו לקיבינמט.
וכל מה שיצא לה היה ״אני כאן, זקוקה לך״.
והיא הרגישה שנרטבה עוד טיפה.