פרק ראשון
"עוד מאתיים מטר תגיע ליעד. היעד יהיה לימינך"
ליבו החסיר פעימה כשפנה לרחוב הצדדי הקטן, שחסה בצל עצי אלון גבוהים שסוככו עליו משני צדדיו, כאילו מסתירים אותומעין העולם.
"הגעת ליעד"
ההודעה הייתה חותכת וחד-משמעית, עניינית ויבשה אבל בו זמנית, ככה נדמה היה לו לפחות, נבואית והרת-גורל, כאילוהודיעה לו וחרצה את דינו באחת. הוא החנה את הרכב בדרך העפר שהובילה לכתובת: אחוזת-בית עצומה למראה שרקגגותיה ומרפסותיה הרבים התנשאו מעל לחומה הגבוהה שהקיפה אותה מכל צדדיה. הוא ניגש לשער הכניסה ולחץ עלכפתור האינטרקום. חלפו שתיים שלוש דקות עד ששמע קול נשי רך ומפנק:
"כן אדוני?"
לא נותר לו אלא להניח שמי שדיברה אליו מצדו השני של הקו גם צפתה בו מן הסתם באמצעות איזושהי מצלמה. הוא הריםאת מבטו וקלט את עדשת המצלמה מעל לשער הכניסה ,בולשת אחריו, ביישנית אבל נחושה, סקרנית כמעט כמוהו.
"היי, שלום. זה לגו. המאסטר נתן לי את הכתובת ואמר לי שהציג אותי לבעלי הבית והם יערכו לי ראיון היום בשתיים"
הוא לא זכה למענה. דקה או שתיים חלפו ללא תגובה מהקול הנשי. התגובה היחידה שקיבל, לאחר המתנה עצבנית, מעטאובדת עצות, שהרגישה לו כמו נצח בחום יולי-אוגוסט הכבד, היה קול חריקה של מנגנון חשמלי שפתח בפניו באיטיות אתשער הכניסה. לגו פסע פסיעה מהוססת אל תוך הגן הענקי שנפרש לפניו. המראה היה מרהיב: מדשאה מושלמת, עם כסאותנוח רבים, ביתן גן עמוס פרחים, ובריכת שחייה כחולה-ירוקה בצורת האות T, שמסביבה שביל אבנים צהובות שהוביל אלוילה לבנה, בסגנון ספרדי, בעלת לפחות שלוש קומות, עם אינספור חלונות, וצהרים, ומרפסות. בסמוך לבריכה הוא הופתעלגלות שתי בחורות (בנות כמה היו: שמונה עשרה? עשרים? עשרים וחמש? בגילאים האלה הוא תמיד התקשה לקבוע אתהגיל המדויק), ששכבו על הבטן, בבגד ים חוטיני זעיר, לבן פנינה, משזפות את הגב ללא חלק עליון, ולצוואר שתיהן קולרוורוד זהה, שעמד בסתירה מוחלטת למקסימום החשיפה לשיזוף בשאר גופן. בתוך המים, על מזרון וורדרד, שכב גבר צעיר, בשנות העשרים המאוחרות לחייו לכל היותר, שזוף, שרירי, בנוי לתלפיות, בבגד ים סליפ לבן פנינה גם הוא, שקוע ככלהנראה במוזיקה שבקעה מהאוזניות האלחוטיות שלו. שוב, בניגוד גמור למינימום הבד שכיסה את גופו, גם הוא נשא לצווארוקולר וורוד, זהה לזה של הבנות.
לגו פסע בשביל האבנים הצהובות בכיוון הבית, מזיע כולו, גם מהחום וגם מההתרגשות שגאתה בו פתאום בעוצמה מחודשתוהכתה בו כמו נחשול: "רק זה מה שהיה חסר לי", חשב לעצמו, "להגיע לראיון הקבלה מיוזע, ומסריח, ומלוכלך..." למרותשרק לפני שיצא לראיון התקלח, התמרק, התבשם, ושטף ושימן היטב את החור.
פרק שני
הקרירות הממוזגת שקיבלה את פניו בחדר הכניסה העבירה אותו באחת לעולם אחר: עולם של רוגע, מותרות, נינוחותאריסטוקרטית, אלגנטיות ותחכום, ניגוד כל כך חריף לשרב הצורב והאור המסנוור בחוץ. הבית היה מבהיק: שיש לבן, קירותלבנים, רהיטים לבנים, שקט מוחלט שהופר רק על ידי נקישות עקבי הסטילטו של המשרתת שקיבלה את פניו מאחורי הדלת.
"בוא אחרי" אמרה לו ומבלי לחכות לתשובה הפנתה אליו את גבה והחלה לטפס במעלה גרם המעלות המעוקל, שהיה בנוימשיש לבן מבהיק גם הוא. נקישות עקביה הדהדו בחלל הבית והדגישו עוד יותר את הריקנות והסדר המופתי שבו. היאלבשה מדים של שפנפנת פלייבוי, והעכוזים שלה, מוצקים ומושלמים מאחורי תחתוני החוטיני השחורים ומתחת לגרביוןהשחור המבהיק, שכיסה על רגליה החטובות, העידו על שעות של השקעה בחדר הכושר או על מסלול ההליכה.
כשהגיע בעקבותיה לקומה השלישית, היא הורתה לו לעמוד על מרצפת שיש שחורה, היחידה בין כל המרצפות הלבנותשמסביב, שהייתה ממוקמת מטר או מטר וחצי לפני דלת הכניסה. "הגבירה תקבל את פניך כשתתפנה. תמתין כאן. ואלתרים את מבטך אלא אם תקבל הוראה מפורשת לכך. עיניים תמיד לרצפה" אמרה לו בעדינות, אבל בענייניות צוננת, ללאשמץ סימפטיה או עניין בו כשלעצמו, כאילו קוראת הוראות הפעלה סטנדרטיות מתוך ספר הפעלה שידעה בעל פה, כמודיילת אויר המדקלמת טקסט שחוק לפני טיסה.
המסדרון שהוביל לדלת היה ריק לחלוטין, והוא שמע את הדהוד עקביה בעודה מתרחקת ממנו, ללא מבט נוסף, עד לקצההמסדרון, ואז יורדת ונעלמת במורד גרם המעלות, באלגנטיות של מי שכאילו נולדה כשלרגליה נעלי עקב באורך חמישהעשר סנטימטרים. בהעדר ספסל או כיסא או אפילו שרפרף לא נותר לו אלא להמתין בעמידה, מחוץ לדלת, על המרצפתהשחורה, דקה, דקותיים, חמש דקות, פרק זמן שנדמה לו כמו נצח, כשלפתע, כאילו מעצמה, נפתחה הדלת והוא שמע קולנשי, רך כמשי אבל עוצמתי כברזל, מרוחק ומנוכר אבל באותו זמן גם נינוח, משועשע, ושופע אנושיות. הוא לא יכול היה שלאלחשוב על הביטוי התלמודי, "יצתה בת קול וקראה", כששמע אותה קוראת אליו ממעמקי החדר:
"תתפשט לגמרי, תשאיר את כל הבגדים על המשבצת השחורה, תרד על ארבע, ותזחל לעברי עד שאורה לך לעצור. ושלאתעז להרים מבט. מבט אחד שלא במקום ואתה עף מכאן כמו טיל. וחבל"
"כן גבירתי" אמר לגו בחיל ורעד, והתחיל מוריד מעליו את החולצה בידיים רועדות.
"וזה לא גבירתי, אני בשבילך אלוהים."
וכאילו בכדי להוריד אותו לאדמה מהספירה העליונה שאליה נישא בעקבות קולה השמימי, הוסיפה בת הקול, בעממיותמשועשעת, שובבה, כמו מפקדת בטירונות: "יללא זריז"
