פרק שלישי
"אוקיי"
הוא רעד מהתרגשות וציפייה כששמע את קולה המתנגן, ששידר בעת ובעונה אחת סקסיות, שובבות ילדותית, ובגרות מחוספסת, "אתה יכול להרים מבט ולהסתכל עלי, אבל לא יותר מעשר שניות, החל מ...עכשיו..."
הוא הרים את מבטו המפוחד מהרצפה במהירות, שלא לבזבז אפילו שבריר שנייה, אבל היה חייב לצמצם את אישוניו: נדמה היה לו שהוא מסתנוור מהאור שהכה בו, כמו עציר שעובר בבת אחת מעלטה מוחלטת אל מתחת לזרקור החקירה. עד שהתרגל לאור כבר שמע את הפקודה להוריד את מבטו. אבל גם ההצצה החטופה שעלה בידו לתת באלוהיו הספיקה כדי להבהיר לו מעל כל צל של ספק: היא הייתה האישה הכי יפה, הכי מושלמת, הכי אצילית, הכי רוחנית ועם זאת גם הכי חושנית וסקסית שראה מימיו, וזה כלל לא רק את הנשים הרבות שראה יום יום באוניברסיטה שבה לימד אלא את כל כוכבות הקולנוע, הדוגמניות, והזמרות השונות שהביטו עליו מגרות ובלתי מושגות מעל שלטי הפרסומות, בטלוויזיה, במודעות, בתמונות, בעיתונים ובאינטרנט.
"אז ככה" אמרה וליבו החסיר פעימה "המאסטר המליץ לי עליך מאוד, ולכן אני מוכנה לתת לך הזדמנות, אבל חשוב לי מאוד להבהיר כמה דברים מיד על ההתחלה. אתה תתחיל מלמטה למטה, תרתי משמע. המעמד המקצועי שלך, או גילך היחסית מבוגר, לחלוטין לא רלוונטיים למה שקורה כאן מאחורי החומה. אתה תתחיל כעבד הנחות ביותר בהירארכיה. זה לא אישי נגדך כמובן, אלא פשוט בגלל שאתה הכי חדש כאן. לכל עבד או משרת אחר אתה תפנה בכבוד הראוי לבכירים ממך, כ"אדוני", ולכל שפחה או משרתת "כגבירתי". לבן זוגי תפנה תמיד כ"סיר", ואלי, כאמור, אך רק כ"אלוהיי", בתחילתו ובסופו של כל משפט, זה ברור?"
"כן אלוהיי", הקול שלו רעד ודמעות עלו לעיניו, בדיוק כמו שהיה קורה לו לעתים קרובות כשהיה ילד קטן במצבים שגרמו לו פחד, מבוכה או התרגשות גדולה. בחיים אולי היה אדם מכובד, מבוגר, שאנשים התייחסו אליו בהדרת כבוד אבל כאן חזר אחורה בזמן והרגיש זעיר ופגיע: כמו חייל בטירונות, תלמיד לפני בחינת בגרות, ילד חדש בכיתה כשכל הכיתה, ומלכת הכיתה בראשה, מסתכלת עליו ורק מחכה להתעלל בו.
"יפה!"
היא לעומתו שפעה בטחון עצמי והייתה בעליל משועשעת מהסיטואציה שהסבה לה עונג צרוף. לבושה מכף רגל ועד ראש בשמלת חוף אוורירית לבנה, היא הביטה עליו מגבהיי המושב שלה וראתה את זיעת ההתרגשות צצה בגבו העירום, למרות המיזוג, ואת הרעד שעבר בו למשמע כל מילה שלה, קצרה ומינימליסטית ככל שתהיה.
"לגבי גבולות" עברה בתכליתיות לעניין אחר "המאסטר עדכן אותי, וכמובן שלא נפגע בפרטיות, בפרנסה או בבריאות שלך. תמיד שמורה לך הזכות ללכת מרצונך, אבל אם החלטת להתמסר תהיה פה בשבילי, בגוף, בלב ובנפש, לכל מה שתידרש. ברור?"
"כן אלוהיי". הקול שלו נשבר בקרבו. הכמיהה להיות שייך לאלה הזו, לשהות תחת חסותה, ולו במחיר השתעבדות מוחלטת לכל רצון, גחמה, והחלטה שלה היו חזקים מכל מה שחש אי פעם קודם לכן בחייו.
"מעולה", סיכמה , "אז בתור התחלה, השתחווה לי, נשק את הרצפה, תשאיר את הבגדים על המרצפה השחורה מחוץ לחדר, אתה לא תזדקק להם כאן, ורוץ למטבח. אני רוצה אותו מבריק. מיכלי, המשרתת הראשית, שבשבילך היא כאמור "גבירתי", זו שהובילה אותך לכאן, תדריך אותך בדרך למטבח ותפקח על העבודה שלך. בהצלחה!"
פרק רביעי
הוא צעד לכיוון המטבח בעקבות המשרתת הראשית, שלא הסתכלה לעברו אלא פשוט הורתה לו בענייניות "בוא!". האמת היא שקצת הוקל לו שהיא לא טרחה אפילו להסתכל בו: היא הייתה צעירה מאוד, בת מקסימום שלושים, בגיל של רוב הסטודנטיות שלו, עשרים שנה לפחות צעירה ממנו, והנה הובילה אותו כמו כלב ברצועה דמיונית, שני צעדים לפחות מאחוריה, עירום כביום היוולדו, נבוך ומבויש, אבל לא מעז לכסות על מבושיו, כי לא ידע אם מותר לו לעשות זאת.
מיכלי, כפי שאלוהי הבית קראה לה, הורתה לו על הכיור העמוס בכלים, ושוב, בלי לגלות בו ולו את העניין הפעוט ביותר, בהתעלמות מופגנת ממנו כאדם, כגבר, כבן אנוש, אמרה ביובש: "קודם כל אתה שוטף את כל הכלים, מייבש ושם בארון. אחר כך עושה ספונג'ה לכל המטבח, וחסר לך שאני אראה כתם אחד או משהו שאפילו מזכיר לכלוך. כל כלי הניקוי נמצאים בארון מתחת לכיור. כשתסיים, תערוך את השולחן בחדר האוכל לשישה איש, זה החדר הגדול שעכשיו עברנו דרכו בדרך למטבח. כל הכלים לארוחת הערב מסודרים בארון. אם אתה צמא יש מי ברז בקערה שאתה רואה שם על הרצפה בקצה המטבח. בקערה ליד יש לך בונזו, אם בא לך לנשנש"... וכאן היא צחקקה לעצמה "כמובן שאתה לא מרים אף אחת מהקערות מהרצפה אלא רוכן עם הטוסיק גבוה באוויר ואוכל ושותה מהן בלי להשתמש בידיים. ברור?"
"כן גבירתי" הוא מיהר להשיב, מבטו מושפל לרצפה, מבועת מהמחשבה שהיא מצפה שיאכל אוכל שלא נועד למאכל אדם ומקווה רק שזה לא יותר מסוג של טיזינג מצידה. איכשהו פתאום הכתה בו ההכרה שבהתרגשות הגדולה שקדמה לזימון שלו לכאן שכח לגמרי לאכול ארוחת צהריים, והבטן שלו קרקרה קלות, בונזו או לא בונזו.
"אפרופו, תזכיר לי איך קוראים לך?" פלטה פתאום בדרך אגב, כאילו זה פרט שולי ולא חשוב, שאפשר להגיע אליו ואפשר גם לא, לא קריטי בכלל.
"לגו גבירתי"
"אז תקשיב לגו: אתה גם תמלצר בשעת ארוחת הערב. אני אתן לך הוראות מדויקות מה בדיוק להביא ומתי במהלך הארוחה. אם מישהו מדיירי הבית יצטרך משהו, יש לך כאן אינטרקום שתוכל לשמוע דרכו אם הגבירה, או האדון, או מישהו מהנשלטים האחרים שמשתזפים עכשיו בבריכה יזמינו משהו. כל המשקאות נמצאים במקרר. וכל החטיפים והכיבודים שהם יכולים לבקש נמצאים במדף הזה בארון. אבל שלא תעז לגעת באוכל של בני אדם, ברור? אתה רואה את המצלמה שם ליד התקרה?"
"כן גבירתי"
"אז תדע לך שאנחנו רואים הכול. וכל הפרה של כל הוראה, קלה כחמורה, תגרור אחריה עונש קשה שאתה תצטער שנולדת בכלל, הבנת? אני לרשותך לכל שאלה, אבל תשתדל כמה שפחות להטריד אותי. בניגוד לך, לי יש לי דברים חשובים לעשות בנייד שלי, ואני ממש אבל ממש שונאת שמפריעים לי. בכל מקרה, אני בחדר הסמוך, אם יש לך משהו ממש דחוף. אבל גם אז, שלא תעז להיכנס לחדר ללא רשות. תחכה על המפתן, תתנצל על ההפרעה ותבקש יפה רשות להיכנס כדי לשאול שאלה. אתה יודע מה, קח את הפעמון הזה" והיא נתנה לו פעמון קטן כסוף "במידת הצורך תצלצל בפעמון ותמתין בסבלנות שארשה לך להכנס לחדר, ברור?"
"כן גבירתי" אמר לגו
"יפה. הבנתי שאתה מרצה באוניברסיטה, אז לא צריך להיות לך כל כך קשה להבין את כל מה שאני אומרת, נכון לגו? מה אתה מלמד דרך אגב?"
"מדעי המדינה", אמר לגו, בלי להסתכל עליה, מאדים כולו.
"וואלה? אני לומדת כלכלה ומנהל עסקים. מסיימת בשנה הבאה. אולי אבקש מהגבירה שתשאיל לי אותך כדי לעזור לי בשיעורי הבית, למרות ששני התחומים לא ממש חופפים. בכל מקרה, די לפטפט, קדימה, גש לעבודה! אני כאמור בחדר הסמוך"
ובאומרה זאת יצאה מן החדר והשאירה אותו לבדו במה שהפכה עכשיו, לכמה שעות לפחות, הממלכה שלו, ממלכה ללא מלך, ללא נתינים, אבל עם עבד אחד קטן, שאחרי שנים של הדחקה והכחשה, סוף סוף העז, ועכשיו היה עליו לשלם את המחיר.
