פרק חמישי
הוא בילה לפחות שעתיים וחצי במטבח, שוטף, מנגב, מקרצף, מאבק, מטאטא, מבריק, מזיע למרות המזגן. הרעב שלו הלך והתגבר בעקבות הפעילות הפיזית המאומצת. כשהשעון הגדול מעל המקרר הורה ארבע וחצי, הכתה בו ההכרה שכמעט שתיים עשרה שעות עברו מאז הכניס משהו לפיו בארוחת הבוקר. במהלך העבודה הוא ירד מידי פעם על ברכיו מול קערת המים (שלמרות שהיו כבר חמימים נראו טריים, או לפחות לא מעופשים. זה לא היה קל לשתות מהקערה, והוא התאמץ לגמוע ממנה כמיטב יכולתו, בלשון ארוכה ושפתיים משורבבות, עם הטוסיק גבוה באוויר, כפי שהורתה לו הצעירה האחראית. הוא שמע אותה מצחקקת עם חברים בחדר השני, קולט חלקי משפטים: "כן, בשבת כן...סגור בטון, בדרומי... תלוי, אני צריכה לבדוק את זה, לא יכולה להגיד לך כרגע...מה?! את לא רצינית, אין מצב...וואווו....הרגת אותי עכשיו...וואי, איזה חתיך, מזכיר קצת את רן דנקר, לא?..."
מצידו השני של המקרר השקיפה עליו קערת הבונזו. בחלוף השעות, וככל שהתגבר הרעב, נראתה לו תכולת הקערה פחות ופחות מבחילה, פחות ופחות מעוררת התנגדות. בכל רגע שהקיבה שלו התכווצה וקרקרה בקרבו, התחדדה בו ההכרה שאם לא ינסה לא יזכה להכניס שום דבר לפיו, מי יודע עד מתי. כמה נורא זה כבר יכול להיות?! ניסה לשכנע את עצמו.
בשלב מסוים שמע צעדים כבדים מאחוריו. ומישהו נכנס למטבח ועצר כשראה אותו.
"היי בחורצ'יק", פנה אליו קול גברי באדנות ותחושת בעלות "תביא לי בירה מהמקרר. אתה הילד החדש?"
"כן אדוני" השיב מיד, בלי להרים את מבטו מקערת המים. הוא בדיוק היה בעיצומו של מאבק ללקק מהקערה את טיפות המים אחרונות.
"זה לא אדוני בשבילך, אלא סר. ברור כלבון?"
"כן, סר סליחה סר. מיד סר" התנצל ומיהר לקום מעל ברכיו ולרוץ למקרר, בלי להרים מבטו אל הגבר שהוא ידע עכשיו היה בן זוגה של אלוהיו: הגבר שזכה לבלות עמה את ימיה כלילותיה, שעתיד היה להיות אב ילדיה, שהיה כפוף לה גם הוא כמובן, מטבע הדברים, אבל שני לה, גם אם שנות אור מאחוריה, בהירארכיה ששררה בממלכה הנסתרת הזו ששכנה בין החומות, הסמכות הגבוהה ביותר מבחינתו, אחרי האחת והיחידה, האלוהית.
הוא הוציא את פחית הבירה מעומקי המקרר וניגש עד לקצה המטבח כדי להגיש לו אותה. גם בלי להרים מבט היה יכול להבחין, כשהעביר את הבירה אליו, שהיה מדובר בהר אדם: מטר תשעים לפחות של מסה שרירית בנויה לתלפיות.
"תודה ילד" אמר לו סר, למרות שגופו העיד שהיה לפחות עשרים שנה צעיר ממנו "תסתכל אלי כשאני מדבר אליך!"
הוא הרים את עיניו בביישנות: גבוה מעליו השקיפו עליו כלפי מטה עיניים אפורות-כחולות, קנטרניות ומחפצנות, לעגניות אבל ללא טיפת רוע, זורקות בו מבט משועשע, אומדות אותו כאילו היה מכשיר טלוויזיה חדש או מכונית חדשה.
"לא רע" שמע אותו מציין בהערכה, מבלי שיכול היה להתגבר על תחושת גאווה מהאמירה הזו, שבהקשר אחר הייתה לחלוטין לא מקובלת ומשפילה, "אתה ואני נהיה חברים טובים, או יותר נכון, אתה וזה..." ובאומרו זאת, שלח סר את היד החופשית שלו, זו שלא החזיקה את פחית הבירה, אל אזור המפשעה, ולפת בוולגריות פרובוקטיבית את הבליטה הניכרת בתחתוני הבוקסר הצמודים שלו: "נכון כלבון?"
לגו בלע רוק וחש שליבו מחסיר פעימה אבל לא היסס לענות: "כן סר, כמובן סר".
"יפה" אמר סר "אני מבסוט שאתה יודע את מקומך. עכשיו תחזור לעבודה" ובאומרו זאת פנה על עקבותיו ויצא מן המטבח בחזרה לסלון.
פרק שישי
השעון הגדול מעל המקרר הראה חמש כשהוא שמע את הצעירה האחראית, המשרתת הראשית, נכנסת למטבח. היא טופפה קלות בעקבי הסטילטו שלה על מרצפות השיש המבריקות, מרצפות שעכשיו בהקו כמו מראות והיו מבושמות במיוחד:
"הגבירה בבריכה. תכין לה קאפירינייה ותביא לה אותה על המגש הזה. יש לך כל מה שאתה צריך בארון המשקאות ובמקרר. יללא זריז"
הוא התרומם על שתי רגליו בזינוק ממקומו ליד קערת הבונזו: הרעב כמעט הכריע אותו. הוא היה ממש על הסף, אבל כניסתה של מנהלת משק הבית, וההוראה שלה, עצרו בו באחת, ממש בשנייה האחרונה, ומנעו ממנו מלטעום מהתערובת השמנונית, עמוסת הרוטב, שהדיפה ריח כבד של תבלון פיקנטי. הוא הזדקף בראש סחרחר מהקימה הפתאומית, כמו גם מהעייפות והרעב, הוא ניגש לארון המשקאות ואחר כך למקרר והתחיל לעבוד על הכנת הקוקטייל, כפי שלמד להכין אותו בקורס הברמנים שלקח אונליין בשעתו, בהוראת המאסטר.
המראה שקיבל את פניו כשיצא לאוויר הערב החמים חמש דקות מאוחר יותר, נדמה היה לו שהיה לקוח משילוב מוזר בין, מצד אחד, סרט היסטורי הוליוודי ישן על מצרים הפרעונית או רומא העתיקה, ומצד שני, סצנת קיץ יומיומית מישראל של שנות האלפיים: על מיטת שיזוף לבנה גדולה על שפת הבריכה שכבה אלוהיו, זוהרת כמו שמש בשיערה הבהיר, הגלי, המתבדר ברוח הערב החמימה. היא לבשה בגד ים לבן מדהים, אלגנטי להפליא, ועורה הבהיר בהק באור הערביים, מושלם, עם רק נגיעה קלה של שיזוף עדין, אדמדם, מהפנט. לרגליה, מכל צד שלה, רכנו על הרצפה שתי הבחורות שהוא ראה קודם לכן משתזפות בטופלס על שפת הבריכה. כל אחת מהן עשתה פדיקור לרגל אחרת שלה. שתיהן היו שחומות מאוד, שחורות כמעט, כמו שתי שפחות אקזוטיות. הלק בצבע וורוד-פוקסיה שמרחו על אצבעות כל אחת מכפות רגליה של האלוהית תאם באופן מושלם את הקולרים הורודים שלהן. החזה של שתיהן היה קטן ונערי, מוצק, שובב. הוא התאמץ מאוד שלא לבהות בהן. מרמקולים שהוא לא יכול היה למקם בוודאות עלו צלילים מסולסלים וקופצניים של שיר מזרחי, שהוא, אשכנזי מבית טוב, ממגדל השן של האקדמיה, לא הכיר, והוא לא יכול היה שלא להרגיש רתיעה ממנו. האלוהית והבנות שוחחו ביניהן בעליצות משועשעת, אבל האווירה החברית והנינוחה לא גרעה כהוא זה מההירארכיה הברורה והטבעית ביניהן: האלוהית משתרעת לה, נינוחה ומתפנקת על מיטת השיזוף, בעוד ששתי הבנות היו רכונות על הקרקע, לרגליה, מרוכזות בכפות רגליה כאילו היו עבורן עולם ומלואו, גם אם תוך כדי הטיפול המסור בה התבדחו, וצחקו, והחליפו רכילויות: "מגניב...אין מצב...כן?...את חושבת?...בארררור".
מאחורי המלכה עמד הבחור שהוא ראה משתזף בבריכה קודם לכן כשנכנס לראשונה בין החומות. הוא היה גבוה ואתלטי, בוהק מזיעה או שמן שיזוף, שחום מאוד גם הוא, כמעט שחור למראה, צעיר מאוד וחטוב מאוד. ברגליים מפושקות ועמידה זקופה וגאה של חייל בתפקיד היה שקוע בעיסוי כתפיה וצווארה של האלוהית וגם אם השתתף פה ושם בשיחת הבנות, צוחק ומחווה דעה, זה היה תמיד במשורה, במינימליזם מודע לעצמו. ניכר היה בו שברור לו מעמדו הנחות כמשרת זכר לעומת שתי הנשים והאלילה שמעליהן: הוא היה זה שהקשיב להן, הסכים איתן, צחק מהבדיחות שלהן, וניסה לרצות אותן, בניסיון להתאים עצמו כמה שיותר, גם אם בהכרח מבחוץ, לאווירת האחווה הנשית הכללית. ולמרות זאת, ברגע שהבחור ראה אותו מתקרב לעברן עם המגש וכוס הקוקטייל מתחת לשתי ידיו הפשוטות לפנים, לא היה ספק מי באמת נמצא שם בתחתית שרשרת המזון.
"היי, פרופסור שוורץ, מה אתה עושה כאן?" הוא צחק אליו, לא חדל ולו לשנייה ממלאכת העיסוי "או שלא חובה לפנות אליך בתואר הרשמי, פרופסור, ואפשר לקרוא לך פשוט לגו, הא, פרופסור?"
כל החבורה פרצה בצחוק מתגלגל. "אוישש, תראו אותו, הוא מסמיק" צחקה אחת הבחורות, והשנייה השיבה לה "אני חושבת שזה דווקא מתוק. מזל שהמגש מסתיר לו את הבולבולון. אם לא אפשר היה בטח לראות שהוא מטפטף..."
"ששש, בנות, לא יפה..." למשמע קול התוכחה המעושה של האלוהית, כולם השתתקו באחת. הטון שלה היה שקט ומעודן, אבל גם שובב וקנטרני: "... תתייחסו אליו בכבוד, הוא היה יכול להיות המרצה שלכם, או אפילו אבא שלכם, נכון לגו?"
