פרק שביעי
הלב שלו החסיר פעימה, ושפתו התחתונה רעדה קלות כפי שקרה תמיד כשהיה על סף בכי. הוא זיהה אותו עכשיו: אסי אבוטבול, תלמיד שנה ג' בחוג שלו. קודם לכן, מרחוק, לא יכול היה לראות את פניו כשהשתזף על המזרון, עם כובע מצחייה ומשקפי שמש פנורמיות. אבל עכשיו כשהתקרב ושמע את קולו, לא היה לו ספק. הוא הרגיש שעולמו חרב עליו. סודו התגלה. איך יסתובב בחוג, באוניברסיטה, ברחוב, כשכל אחד מצביע עליו, מלחש, מגחך? הידיים שלו רעדו, ועליהן המגש, עם כוס הקאפירינייה הצבעונית המקושטת. עוד שנייה והמשקה היה נשפך על הרצפה, עוד שנייה והוא עצמו היה מתמוטט לרצפה, כשכל רצונו שתבלע אותו האדמה. אבל אז שמע את קולה, שקט, רגוע, בוגר נורא פתאום בקרב כל החבורה הצעירה הזו, למרות שגם היא הייתה לכל היותר בשנות העשרים המאוחרות לחייה:
"ששש...לגו. אל תדאג... קודם כל בוא הנה ותביא לי את הקוקטייל שלי"
הוא התקרב לעברה בצעד מהוסס והושיט לה את המגש, מבטו מושפל אל הקרקע. היא הרימה מתוכו את המשקה. בסך כל מדובר היה בכוס קוקטייל, אבל היה נדמה לו שאבן גדולה וכבדה הורמה בבת אחת ממגש הכסף העגול, גם אם לא מעל ליבו.
"עכשיו תסתכל לי בעיניים" הורתה לו, והוא הרים את מבטו.
העיניים שנגלו אליו עכשיו מעליו נעצו בו מבט ישיר ועמוק. הן היו הדבר היפה ביותר שראה אי פעם בחייו: עיניים אפורות-ירוקות (קשה היה להגדיר את הצבע בדיוק), שהקרינו קשת שלמה ומורכבת של תכונות: חוכמה, חום ואמפטיה לצד קשיחות וחוסר פשרנות, בגרות ובשלות לצד שובבות ממזרית, עם נגיעה של שמחה לאיד. הן בחנו אותו, אמדו אותו, חפצנו אותו, אבל גם עמדו לחלוטין על קנקנו, חדרו ללא הנחות, ללא רחמים, מבלי להרפות, לתוך ליבת אישיותו, והבינו באחת בלי שום קושי, מי הוא, מה הוא, מה עובר עליו, ואפילו, כך הוא הרגיש לפחות, מה יעבור עליו אי פעם מעתה והלאה.
"עכשיו תקשיב לי טוב: אין לך שום סיבה לדאגה. אני מכירה את אסי מאז שהוא בן עשרים ואחת, כבר יותר מחמש שנים. הוא שייך לי, בדיוק כמו שאתה שואף להיות. הוא אולי יקנטר אותך, יתעלל בך קצת, אבל הוא לעולם לעולם ואני חוזרת ל-ע-ו-ל-ם לא יפגע בך בשום צורה. גם עדן וגל, שתי השרלילות שלרגלי" מפיה התואר הזה נשמע כמעט כמו ביטוי חיבה "ומיכלי שבתוך הבית, כולן שייכות לי". חיוך מתגרה עלה על שפתיה: "שתי אלה שכאן שייכות לי כבר יותר משלוש שנים, מיכלי יותר מארבע. אני יודעת עליהן הכל. אני מכירה אותן מאז היו בנות שש עשרה. בגילן הצעיר זה כמו נצח, אתה יודע, והן שייכות לי בגוף, בלב ובנפש. אני סומכת עליהן במאת האחוזים, ואם הייתה לי איזושהי סיבה, אפילו הקלה שבקלות, להטיל ספק בנאמנות שלהן, הן לא היו כאן, כבר מזמן. כמו אסי, גם הן ישחקו בך, ישתמשו בך, ילעגו לך, או מה שלא יהיה, אבל לעולם לעולם לא יפגעו בך. מה שקורה כאן, בין חומות האחוזה נשאר אך ורק כאן. אם אתה עברת שבעת מדורי גיהינום אצל המאסטר, בתיאום מראש איתי ותחת פיקוחי והדרכתי, עד שזכית להגיע לכאן, תאר לעצמך מה הם עברו. כך, שהסר דאגה מליבך, כל מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס, ועכשיו, כדי להוכיח לי שאתה מבין, רד על הברכיים, תשתחווה לי, ונשק את כף רגלי הימנית, רק בזהירות עם הלק הטרי, אוקיי?"
לגו הוצף בגל של רגשות תודה, ונרגע לגמרי, מיד. היא הייתה צעירה ממנו כל כך, אבל נראתה לו בוגרת ממנו לאין שיעור, חזקה ממנו עשרות מונים, קורנת אחריות, סמכות, ועוצמה אינסופית. הוא הרגיש פתאום תלוי בה לחלוטין, בחסדיה, ברצונה הטוב, בהגנה שלה, כמו ילד בגן שתלוי בגננת שלו, שתסוכך עליו מפני מהצקות שאר הילדים, תלוי בה וירא אותה בו זמנית, לא מעז אפילו לחשוב על מה מחכה לו אם ימרה את פיה או יאכזב אותה באיזושהי צורה. בלי להוציא מילה, ירד על ברכיו, הניח את המגש הריק על רצפת הבריכה, ולקול הצחקוק הקצרצר של גל ועדן, צחקוק שפגע בו אבל התקבל פתאום בהבנה כטבעי וראוי, הרכין את ראשו עד עפר ושרבב את שפתיו לעבר כף רגלה הימנית של אלוהיו. הניחוח המבושם, הבלתי ניתן להגדרה, שעלה מכף רגלה המושלמת של אלוהיו טשטש את חושיו. מגע עורה היה רק ומשיי, כמו המעודנת והמובחרת שבקטיפות.
שקט גדול ירד על הגן.
פרק שמיני
כשלגו חזר מהבריכה למטבח, עם כוס הקאפירינייה הריקה על המגש, קיבלו את פניו ניחוחות משכרים של בישולי גורמה, שגרמו לבטן שלו לקרקר מידית. הוא החליט למחול על כבודו האבוד בכל מקרה ולרדת על ברכיו אל קערת הבונזו שלצד המקרר. אבל הנוכחות של אדם נוסף בחדר, גבר בשנות הארבעים שלו, שרכן אל תוך המקרר, בגבו אליו, שוב עצרה אותו. הוא היה עירום כולו, פרט לכובע טבחים על ראשו וקולר עור שחור עבה לצווארו. כשהאיש התרומם מתוך המקרר והסתכל אליו, נעתקה נשימה מליבו: רגע, זה לא השף המפורסם ההוא שכיכב בתוכניות הבישול האלה בטלוויזיה, והיה ידוע יותר בכינוי "השף העירום", כינוי שעכשיו הלם אותו יותר מתמיד? בדיוק באותו רגע נכנסה רבת-המשרתות למטבח, מעכזת על עקביה בעצבנות מבשרת רעות, מוחאת שתי מחיאות כפיים קצרצרות וחסרות סבלנות, כמו פרשית שמדרבנת סוסי פוני בישורת האחרונה, כולה קורנת סמכותיות מעושה של שפחה כי תמלוך.
"קדימה נו... הכל מוכן? הגבירה תיכף נכנסת... לגו, אתה תדאג שכל המנות יגיעו בדיוק בזמן... אסור לגבירה להמתין אפילו שנייה... ותהיה כל הזמן דרוך לקבל הוראה לרפיל של משקאות... הקינוחים מוכנים, מיסטרס-שף?...יפה...חסר לכם שאני אחטוף בגללכם..."
הרעב שלו התגבר עם כל רגע שעבר, וגם הצמא. אבל הוא לא העז לחרוג ולו בפסיק מהכללים.
"גבירתי, אפשר לבקש משהו בבקשה?"
"תמתין..." והיא הקליטה הודעה לוואטסאפ שלה: "אתה שומע, אז מחר בערב אם בא לך אפשר לצאת לשלוותה, תחזור אלי... כן, לגו, מה רצית?"
"גבירתי, תוכלי בבקשה למלא לי את הקערה במים, אני מת מצמא"
"אוף, איזה נודניק...חכה שנייה...תביא את הקערה שלך" והיא יצאה בחוסר רצון מופגן עם הקערה מהמטבח. הוא שמע אותה פותחת דלת, מיד אחר כך את קול הניאגרה בשירותים, ואז ראה אותה חוזרת אליו עם הקערה חצי מלאה:
"הנה לך.. על הברכיים, כלב טוב...וואי, איזו לשון ארוכה יש לך...מי שתתחתן אתך תהיה ברת מזל...למרות שלפי מה שאני רואה, שניכם תרוויחו: היא לא תצטרך לעבוד קשה, וגם אתה לא תלקק דבש... "
היא השקיפה מעליו, ידיה על מותניה, בשעה שליקק את שיירי המים מהקערה. מזווית עיניו יכול היה לראות סימנים אדומים על שני פרקי ידיה, לא ממש צלקות, אלא יותר סימני קשירה, או שפשוף, או כוויה. מה שהבהיר לו שהיא, גם אם לרגע היה יכול לטעות ולחשוב אחרת, שפוטה בדיוק כמוהו, אולי גבוהה ממנו בשרשרת המזון, ומתוקף זה אחראית על ביצועיו, אבל בסופו של דבר, שפחה חרופה של האלוהית, עושה דברה, הזרוע המבצעת שלה, ולא יותר.
"בטוח שאתה לא רוצה לאכול? אל תהיה כזה בררן. קבצנים לא יכולים להיות בררנים, וכלבים כמוך עוד פחות...יהיה לך קשה להגיש אוכל כל הערב בלי לטעום מהמעדן המיוחד שלך..."
"לא תודה גבירתי" הוא חש חובה לענות לה, נאחז בשרידים האחרונים של כבוד עצמי שעוד נותרו בו.
"אוקיי, איך שאתה רוצה... בוא הנה..." והיא כרכה על צווארו רצועת עור שחורה מחוברת למשטח הגשה גדול, מין שולחן נישא כזה . בדיוק באותו רגע נשמע זמזום האינטרקום. השינוי שעבר על הבוסית הצעירה שלו כששמעה את קולה של האלוהית מכריז מצדו השני של הקו, "אנחנו נכנסים לאכול" היה כמו מעבר חד מיום שמש ליום סגריר. פתאום, בבת אחת, התנדפו ממנה השחצנות, גבהות הרוח והשתלטנות שהקרינה רק שנייה קודם לכן כלפי הנחותים ממנה. נדמה היה ללגו שעבר בה פתאום רעד פנימי שערער על הן על שוויון הנפש והן על שיווי המשקל שלה. היא התנודדה בעצבנות על עקביה, עוד רגע מועדת מעליהם. אגלי זיעה זעירים צצו על מצחה השחום. קולה נסדק כשמיהרה להשיב לאינטרקום, בטון מתחנחן וחנפני, מפוחד, עצבני: "כמובן האלוהית. הכל מוכן. מקווה שהכל יהיה לשביעות רצונך המלאה. בתאבון האלוהית"
