לרגליך מיד הייתי נופלת.
לא מעזה להרים מבט אל עיניך.
קוברת את פניי ברצפת הבית היפה שלך.
אם רק היית אותי מכניס.
את שתי ידיי הייתי מושיטה אליך.
קח אותן.
קשור אותן אחת לשניה.
במילא חסרת אונים אני מולך.
אם רק היית פותח את דלתך.
את כל גופי ונשמתי הייתי נותנת לך.
הופכת לכל דבר שרק תרצה שאהיה.
לא מתוך התבטלות, כי אם מתוך התמסרות טוטאלית אליך.
אם רק היית מביט בי עכשיו.
מדבר אליי.
סולח לי על הכל...
אך אתה שותק.
ככל שאני מתקרבת אתה מתרחק.
עמוס בקשיים שלך, אתה מחזיק אותם, שם עמוק, שלא להראות חולשה.
דוחף אותי כל פעם קצת.
כל מה שבא לי זה לשבת על מדרגות הבית שלך הלילה ולחכות לך.
הייתי מחכה לך לנצח לו הלב הפצוע שלי היה עומד בזה.
הייתי סופגת ממך הכל.
אין לך מושג.
כי אתמול, גם אני אותך דחפתי רחוק.
הכי רחוק שרק אפשר..
עכשיו, עם דמעות עצורות, משכנעת את עצמי שככה הכי טוב.
שנינו צודקים וזה כל כך בעייתי.
אולי אני באמת לא מספיק טובה.
לא מתאימה.
אולי נכשלתי במבחן.
אולי עדיף שאחזור לאפור הרגוע והבטוח של חיי השקטים.
בית. עבודה. גבר. אישה. חברים. ילדים.
החלומות שלי.. יישארו עמוק במגירה.