ערפל על הכביש

ומה יהיה אם אתה לא שם ? ואני מסתובבת לחינם... באה והולכת נעלמת, מסתבכת, מבולבלת ומבוהלת... ויודעת עמוק בפנים יחד עם הפחדים הגדולים והקטנים שלי שאני אהיה חייבת לחפש אותך. גם אם זה יכאב, אהיה חייבת להגיד לעצמי שניסיתי. הייתי באזור שלך, חיכיתי בפינה, ישבתי על המדרכה, עם ידיים על הפנים, מחליקות אל תוך השיער, בתוך תסכול עמוק, עם דמעה שזולגת על האף ונושרת מהסנטר. ורוחי שטה לה אל תוך הדמיונות שהנה אתה מאחוריי מתכופף אליי, אוחז בחוזקה את שערי ואוסף אותי אליך. וכך כמו מתוך אגדה או סרט, אני מרגישה את המערבולת בתוכי ויודעת שבאת לקחת אותי לתמיד,  עם כל השדים שבי. שרק חיכו לך כי רצו כל כך לצאת החוצה. להיות עצמם. אז תבוא ותגיד לי שכשעליך אביט יהיה זה במבט חצי מפוחד חצי מעריץ. שלא ארצה לשחק יותר, להילחם יותר, לבחון יותר. שרק ארצה לנוח בזרועותייך החזקות היודעות גם לנחם וגם להכאיב. נשבעת שיום יבוא ואנוח בשקט על הרצפה מולך בהכנעה מושלמת ובידיעה שזהו המקום היפה ביותר בעולם. לרגליך.

כל מילה שאתה אומר,שאני שומעת, ומרגישה, חודרת לי עמוק לתודעה ונהיית חלק מגופי. שותה את המשפטים שלך בצמא, בולעת את חלקי האויר בין המילים ועוצמת עיניים. מדמיינת אותך לידי. ברור לי בכל חלק של תא בגופי שזה המקום הכי נכון והכי שלם ואמיתי שאני צריכה להיות בו. ונכון! אני לא רוצה! זה מעולם לא נחשב בראשי לעונג. רק מילוי הייעוד שלי. מרגישה שאני גונבת משהו ומשקרת לכולם ולעצמי כשאני לא שם לרגליך סובלת ממך הצלפות ומכות חזקות ובוכה מכאב. מסתכלת עליך במבט מלא חשש. מחכה לסטירה חזקה שתגיע ומגיעה לי. אני מייחלת לה והלב דופק ורק רוצה שתחזיק חזק בשערי כדי שאוכל לחוש את מגע ידך עליי. וכמה שאני כמהה למגע שלך, ככה אתה מונע אותו ממני. כדי שאתחנן אליך. ואבכה מולך. רוצה לעמוד מולך על הברכיים ולסגוד לך. רוצה שיהיה לי האומץ להרים מבט אסור לעינייך. רוצה לחוש את כבלי הכאב של מגע ידיך בכל רגע של היום. כשאני יושבת. כשאני קמה. כשאני הולכת. לחוש אותך מלווה אותי בכל רגע ורגע. מרגישה שאני קיימת רק כשאני מתחת לרגל שלך אשר מוחצת אותי ומכאיבה לי. מתחת לסוליה הכבדה של נעלך. כל כך רוצה לשלוח יד ולגעת בך איפה שרק תרשה לי אבל ידיי קשורות מאחורי גבי בקשר חזק. אני לא מנסה אפילו להשתחרר ממנו. מקבלת עליי את הדין. מקבלת את מרותך. מקבלת את כל חוסר האונים בו אני נמצאת. ונכנעת לך. מתפללת לכך שאני לא מאכזבת אותך. מייחלת למבט מרוצה ממך. לתחושה שאני שווה משהו בזכות זה שאתה מסופק ממני. זו כל מטרתי בעולם. לכאן הגעתי ופה אני נמצאת בשבילך, עבורך. ומי אני ומה אני אם אתה מאוכזב ממני. הופכת לקטנה אפסית שלא שווה כלום. הלוואי ותלמד אותי איך להיות טובה יותר עבורך. כי השקט היחידי בעולם הזה עבורי נמצא בעונג שלך ממני. רק אז אני שלווה ושלמה.
אני יוצאת מאיזון ואני מאבדת שליטה בעצמי.
איך אוכל לחיות ככה. מרגישה שבכל מקרה נענשתי. בכל מקרה אסבול. אז לאן אלך? כשאסתכל על עצמי במראה אבין שאני חלוקה לשתיים. הליבה והמעטפת. והמעטפת היא זו שמלווה את היום יום שלי ובמקביל קוברת בתוכה את הגרעין העמוק השווה בגודלו וחשיבותו לעטיפתו. ושניהם נלחמים במלחמה אינסופית כבר שנים. הגרעין רוצה לצאת החוצה ולממש את עצמו. אך העטיפה הנוצצת  שבניתי, שיפצתי ומירקתי יובלות לא תיתן לו והיא מפחידה אותו בסנקציות איומות. לאן יילך הגרעין הקשה ואיך יהיה עירום לבדו בעולם שבו לא מקבלים אותו. אולי עדיף לו בתוך החומה המוגנת של ההדחקה. אולי נגמר לו הזמן. החלטות. בין כך או כך, סבל. שלפחות יהיה סבל נוח. אני אלחם בעצמי בכמיהה אליך ואסבול בשקט חיים שלמים של חוסר בבטן.