ערפל על הכביש

לתהות לנצח מה זה להחסיר פעימה וחצי נשימה?
או לחיות בשקט?
מה זה שקט בכלל?
נועדנו לא להרגיש שלווה בשום מקום?

קוללנו לסבול מכל בחירה?

לפעמים בא לי לצעוק כמו ילדה קטנה...
לפעמים בא לי לשתות ולעשן ולשתות ולעשן.... עד שיבואו צבעים שמחים לתוך אישוניי, ורוחי שוב תהיה טובה אליי..
וכל מה שאני רוצה זה לקחת לך את היד ולרוץ מהר עד שניפול, וכשנקום נבין הכל.
ואז אני אסתכל לתוך עינייך ואחוש אותך עוטף אותי ומגן עליי רק ממבט. וארצה להיכנע לך שם על הכביש החשוך ולהתמסר לך לנצח. 

הלוואי ותבוא ותגיד לי מילים שכל חיי קיוויתי לשמוע.
שכל חיי אוזניי וליבי וראשי ובטני וכל הווייתי חיכתה וציפתה לספוג ממך.
ותסגור כבר את המכסה על הספקות שקיננו בתוכי כל השנים.
ותשחרר אותי כבר לחופשי. כי חנוק לי פה ואני עייפה מהדרך. היא ארוכה ומסובכת ומבלבלת ומלאה באבנים חדות. וקשה נורא לעבור אותה בתוך תלבושת כבדה שלי היא לא שייכת...

כבר הרבה זמן אני יודעת שזה התחיל שם, בגיל כזה שלא חושבים על דברים כאלו.. משהו בער בי מבפנים. איך התחבאתי כל השנים איך החבאתי אותי מפני עצמי איך הדחקתי, התעלמתי, דחפתי עמוק פנימה. איך המחשבות תקפו אותי בכל הזדמנות ואיך התביישתי בעצמי כשהתמסרתי אליהן.. מה אני עושה. מה יחשבו. מה אלוהים יחשוב עליי. אולי אתפלל אליו חזק כדי שיעזור לי להיות נורמלית. אולי אם אצום את כל הצומות ואמלמל באדיקות את כל הברכות... כמה ביקשתי והתחננתי בבקשה בבקשה אלוהים אני כאן ואני רוצה להיות רגילה. תעזור לי. תיקח ממני את הרצון הלא ברור הזה. אבל רק עוד ועוד בלבול נוסף לראשי.. ונסעתי רחוק לתוך כלום בחושך וצרחתי ובכיתי. שחרר אותי בבקשה. מהכבלים שאני כל כך רוצה להיכבל בהם. בסוף הלילה באתי אליך וכרעתי על ברכיי מולך כמו מתוך קריסה משלימה, מקבלת את הדין. לא אוכל לברוח. ופניי שמוטים לרגליך. מתביישת בעצמי. כמה חלשה. אז מתחילה להילחם בך כשבעצם נלחמת בעצמי. ואתה חזק ולא רק פיזית. ומכניע אותי במבט שלך. ואני מתמסרת למקום שלי ומתמכרת אליו. ואז בורחת אל תוך שנים של שממה ושקט. חור גדול בלב ובבטן והעיניים שלי רק מחפשות אותך. את הנחמה והשלווה כשראשי מונח בין ברכיך. ואתה מביט בי מלמעלה ומלטף את שערותיי. חזרתי הביתה ואתה תשמור עליי מעכשיו. ואני מבטיחה לך שאהיה טובה. שלא אאכזב. רק תן לי הזדמנות...

ומה יהיה אם אתה לא שם ? ואני מסתובבת לחינם... באה והולכת נעלמת, מסתבכת, מבולבלת ומבוהלת... ויודעת עמוק בפנים יחד עם הפחדים הגדולים והקטנים שלי שאני אהיה חייבת לחפש אותך. גם אם זה יכאב, אהיה חייבת להגיד לעצמי שניסיתי. הייתי באזור שלך, חיכיתי בפינה, ישבתי על המדרכה, עם ידיים על הפנים, מחליקות אל תוך השיער, בתוך תסכול עמוק, עם דמעה שזולגת על האף ונושרת מהסנטר. ורוחי שטה לה אל תוך הדמיונות שהנה אתה מאחוריי מתכופף אליי, אוחז בחוזקה את שערי ואוסף אותי אליך. וכך כמו מתוך אגדה או סרט, אני מרגישה את המערבולת בתוכי ויודעת שבאת לקחת אותי לתמיד,  עם כל השדים שבי. שרק חיכו לך כי רצו כל כך לצאת החוצה. להיות עצמם. אז תבוא ותגיד לי שכשעליך אביט יהיה זה במבט חצי מפוחד חצי מעריץ. שלא ארצה לשחק יותר, להילחם יותר, לבחון יותר. שרק ארצה לנוח בזרועותייך החזקות היודעות גם לנחם וגם להכאיב. נשבעת שיום יבוא ואנוח בשקט על הרצפה מולך בהכנעה מושלמת ובידיעה שזהו המקום היפה ביותר בעולם. לרגליך.

כל מילה שאתה אומר,שאני שומעת, ומרגישה, חודרת לי עמוק לתודעה ונהיית חלק מגופי. שותה את המשפטים שלך בצמא, בולעת את חלקי האויר בין המילים ועוצמת עיניים. מדמיינת אותך לידי. ברור לי בכל חלק של תא בגופי שזה המקום הכי נכון והכי שלם ואמיתי שאני צריכה להיות בו. ונכון! אני לא רוצה! זה מעולם לא נחשב בראשי לעונג. רק מילוי הייעוד שלי. מרגישה שאני גונבת משהו ומשקרת לכולם ולעצמי כשאני לא שם לרגליך סובלת ממך הצלפות ומכות חזקות ובוכה מכאב. מסתכלת עליך במבט מלא חשש. מחכה לסטירה חזקה שתגיע ומגיעה לי. אני מייחלת לה והלב דופק ורק רוצה שתחזיק חזק בשערי כדי שאוכל לחוש את מגע ידך עליי. וכמה שאני כמהה למגע שלך, ככה אתה מונע אותו ממני. כדי שאתחנן אליך. ואבכה מולך. רוצה לעמוד מולך על הברכיים ולסגוד לך. רוצה שיהיה לי האומץ להרים מבט אסור לעינייך. רוצה לחוש את כבלי הכאב של מגע ידיך בכל רגע של היום. כשאני יושבת. כשאני קמה. כשאני הולכת. לחוש אותך מלווה אותי בכל רגע ורגע. מרגישה שאני קיימת רק כשאני מתחת לרגל שלך אשר מוחצת אותי ומכאיבה לי. מתחת לסוליה הכבדה של נעלך. כל כך רוצה לשלוח יד ולגעת בך איפה שרק תרשה לי אבל ידיי קשורות מאחורי גבי בקשר חזק. אני לא מנסה אפילו להשתחרר ממנו. מקבלת עליי את הדין. מקבלת את מרותך. מקבלת את כל חוסר האונים בו אני נמצאת. ונכנעת לך. מתפללת לכך שאני לא מאכזבת אותך. מייחלת למבט מרוצה ממך. לתחושה שאני שווה משהו בזכות זה שאתה מסופק ממני. זו כל מטרתי בעולם. לכאן הגעתי ופה אני נמצאת בשבילך, עבורך. ומי אני ומה אני אם אתה מאוכזב ממני. הופכת לקטנה אפסית שלא שווה כלום. הלוואי ותלמד אותי איך להיות טובה יותר עבורך. כי השקט היחידי בעולם הזה עבורי נמצא בעונג שלך ממני. רק אז אני שלווה ושלמה.
אני יוצאת מאיזון ואני מאבדת שליטה בעצמי.
איך אוכל לחיות ככה. מרגישה שבכל מקרה נענשתי. בכל מקרה אסבול. אז לאן אלך? כשאסתכל על עצמי במראה אבין שאני חלוקה לשתיים. הליבה והמעטפת. והמעטפת היא זו שמלווה את היום יום שלי ובמקביל קוברת בתוכה את הגרעין העמוק השווה בגודלו וחשיבותו לעטיפתו. ושניהם נלחמים במלחמה אינסופית כבר שנים. הגרעין רוצה לצאת החוצה ולממש את עצמו. אך העטיפה הנוצצת  שבניתי, שיפצתי ומירקתי יובלות לא תיתן לו והיא מפחידה אותו בסנקציות איומות. לאן יילך הגרעין הקשה ואיך יהיה עירום לבדו בעולם שבו לא מקבלים אותו. אולי עדיף לו בתוך החומה המוגנת של ההדחקה. אולי נגמר לו הזמן. החלטות. בין כך או כך, סבל. שלפחות יהיה סבל נוח. אני אלחם בעצמי בכמיהה אליך ואסבול בשקט חיים שלמים של חוסר בבטן.