אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ערפל על הכביש

לפני 6 שנים. 28 באפריל 2018 בשעה 13:02

לרגליך מיד הייתי נופלת.

לא מעזה להרים מבט אל עיניך. 

קוברת את פניי ברצפת הבית היפה שלך.

אם רק היית אותי מכניס. 

את שתי ידיי הייתי מושיטה אליך. 

קח אותן. 

קשור אותן אחת לשניה. 

במילא חסרת אונים אני מולך. 

אם רק היית פותח את דלתך. 

את כל גופי ונשמתי הייתי נותנת לך.

הופכת לכל דבר שרק תרצה שאהיה. 

לא מתוך התבטלות, כי אם מתוך התמסרות טוטאלית אליך. 

אם רק היית מביט בי עכשיו. 

מדבר אליי. 

סולח לי על הכל...

אך אתה שותק. 

ככל שאני מתקרבת אתה מתרחק. 

עמוס בקשיים שלך, אתה מחזיק אותם, שם עמוק, שלא להראות חולשה. 

דוחף אותי כל פעם קצת. 

כל מה שבא לי זה לשבת על מדרגות הבית שלך הלילה ולחכות לך. 

הייתי מחכה לך לנצח לו הלב הפצוע שלי היה עומד בזה. 

הייתי סופגת ממך הכל. 

אין לך מושג.

כי אתמול, גם אני אותך דחפתי רחוק. 

הכי רחוק שרק אפשר.. 

עכשיו, עם דמעות עצורות, משכנעת את עצמי שככה הכי טוב. 

שנינו צודקים וזה כל כך בעייתי. 

אולי אני באמת לא מספיק טובה. 

לא מתאימה. 

אולי נכשלתי במבחן. 

אולי עדיף שאחזור לאפור הרגוע והבטוח של חיי השקטים. 

בית. עבודה. גבר. אישה. חברים. ילדים.

החלומות שלי.. יישארו עמוק במגירה.  

לפני 6 שנים. 18 בפברואר 2018 בשעה 11:39

האם גם אתה מפחד ללכת לשם? אל מעבר להרי האושר, הרי הכאב והעונג..
האם גם אתה בוכה בלילה מפני הבור הפעור בתוכך?
האם גם אתה מחפש תשובות במקומות הלא נכונים?
אנחנו שנינו סובבים האחד את השניה במעגלים מקבילים. וכאובים. כל אחד את כאבו. ואני רואה אותך. רואה מרחוק.
החוסר לעיתים מורגש, לעיתים נעלם. לעיתים מציק, לעיתים מניח.
אך יש רגעים בהם הוא מטלטל אותך בכאב. דוקר אותך בכל חלקי גופך וקצת הורס את חייך.
הלוואי ויכולתי להיות שם בשבילך באותם רגעים כדי שתדע, אתה לא לבד בתוך המערבולת.
אתה יודע, לא יודע, אני בדיוק באותה נקודה, מהצד השני של המיטה בתוך החדר הגדול עם התקרה הגבוהה.
וזה כל כך בסדר אם תרצה עכשיו להכאיב לי סתם ככה בלי שום סיבה. אולי פשוט כי כך צריך.

אני עכשיו על ברכיי, מתחננת, משפילה עיניי אל הרצפה. עשה בי כרצונך.
זוכר כשסטרת לי בפעם הראשונה? שנינו לא ידענו פתאום מי אתה. התחושות המבלבלות היכו בנו בתדהמה ואז ברחת לתוך עצמך. שתקת. נעלמת.

אם כולם אומרים שזה רע למה לנו זה עושה כל כך טוב.

מייחלת לעולם בו הכל יהיה נכון אמיתי ומושלם כמוך. בבקשה תגיד לי עכשיו, האם למעגל הזה יש סוף או שלנצח נסתובב?

לפני 6 שנים. 30 בינואר 2018 בשעה 20:55

שקט עכשיו.

את תבואי אליי על ארבע.

תזחלי כשעינייך אל הרצפה.

את לא תסתכלי אליי.

אני אכוון אותך.

אוביל אותך אליי רק באמצעות קולי ובי תשימי מבטחך המוחלט.

לקולי את תעצרי.

לקולי את תתקדמי.

לאט.

אולי אעלם פתאום מהחדר והשקט והחושך יעטפו אותך.

אולי אביט בך ממרחק ואת נוכחותי תרגישי רק באמצעות ניחוח עשן הסיגריה שבפי.

אולי תהיי על ברכייך שעות ואולי במרחק שניה מליטוף ידי על שערך.

בי את תשימי מבטחך.

בשתיקה.

בעיניים עצומות.

באמונה מוחלטת.

את הצמא שלך אליי אני חש בצמרמורת של גופך כשאת מזהה את קרבתי.

הצמא שלי אלייך שווה באותה מידה.

הכמיהה למבט הכנוע, המבקש, הירא, המתחנן..

באחת תופס את שערך בחוזקה ומושך את כולך באמצעותו אחורנית.

עכשיו צווארך חשוף אליי, כאילו מזמין להדק עליו את ידי השניה וללחוץ עד שארגיש את כל כולך עוברת לידי האחת.

ולשחרר.

ולהתמכר למבט הדומע.

עוזב אותך בבת אחת ונעלם.

חוזר עם חגורה שחורה מעור ומעביר אותה על גופך הרועד.

את ידעת שזה יגיע ובכל זאת את מצטנפת לתוך עצמך.

ושוב המבט המתחנן הזה לרחמים.

כמה את אוהבת להתחנן אליי. לבכות.

וככל שהדמעות יורדות כך עולה בי ההנאה לצפות בך.

כמה את יפה כשאת סובלת בשבילי.

אם רק היית יודעת כמה כח יש בך.

ואז מגיעה ההצלפה הראשונה ואת חונקת את הצעקה יפה כמו שביקשתי.

ועוד אחת. ועוד. ועוד.

והקצב מתגבר ואיתו גם העוצמה.

גופך מקבל את כל הצבעים האהובים עליי.

והדמעות ממשיכות לרדת.

ושתיקה.

ואז אני עוצר ומביט בך ואת פוקחת את עינייך ושולחת אליי את ידך הקטנה ולוחשת לי, תודה..

לפני 6 שנים. 1 בינואר 2018 בשעה 8:05

קשור אותי. אהוב אותי. התייחס אליי. התעלם ממני. אם לא היית הופך את הכל לכל כך טבעי ונכון, הייתי כבר כנראה משתגעת. כמה ששונאת כאב ככה אוהבת. וכמה שתכאיב לי יותר כך אחפש את הדרך חזרה אליך. איך אפשר להסביר את כל מה שמתחולל בראשי. כל מה שבא לי זה את השקט שלרגליך. שם לא צריך להסביר דבר. שם הכל ברור ונכון ואמיתי. כמה שאני אוהבת את הרצפה הזו למולך, הקשה, המנחמת. להביט עליך מלמטה, לתת לך לחשוב על הכל, להחליט,לכוון, להוביל. כי אתה כל כך הרבה יותר מהדבר הקטן הזה שנמצא שם לרגליך. אתה הכל. חולמת על כף ידך הגדולה אוחזת בצווארי. משתקת אותי. שמה אותי במקום הראוי לי ומיד אח״כ מנחמת אותי בליטוף עדין על שערי. קח אותי אליך אני מתחננת כל פעם שאני רואה אותך. אבל אתה לא מסכים ושובר את ליבי. אני יודעת שאני לא מספיק טובה. ואתה, ראוי לטוב ביותר. אני יודעת. אבל כמה עוד תוכל לצפות בדמעות העלובות שלי נופלות על רצפת הבית שלך עד שתסכים... 

לפני 7 שנים. 15 בנובמבר 2017 בשעה 9:02

צריכה שתעטוף את כולי עכשיו. צריכה שתרד על ברכיך בשבילי ותבין שאני שבירה כמו פסל ברבור מזכוכית עדינה. 

ההדחקה היא אם כל הפשעים שלי ואני משלמת ביוקר. 

החרדות משתלטות על יומי ואני לא מצליחה לנשום. 

איך כולם מצליחים לעבור חיים שלמים בשלווה אני שואלת אותך כשאתה מתיישב על הרצפה לידי ומלטף את פניי.

הלוואי והיינו פשוטים אני לוחשת בייאוש ופניי לרצפה. 

אתה אוחז בי בידך הגדולה  ומבטך הופך קשוח. שלעולם לא תגידי זאת יותר.

את יפה ומדהימה ומה שכל כך מושך אותי אלייך שוב ושוב זו המורכבות והסתירות והניגודים והדילמות. ברגעים האלו שאת שם מסתכלת על איזה אופק נעלם ומתכנסת לתוך עצמך... כמה הייתי רוצה לשבת שם לצידך בתוך מחשבותייך ולהחזיק לך את היד.

בחלומות שלי אתה לידי כל הזמן מחזיק לי את היד ומוריד אותי לרצפה ומביט בי מלמעלה ואני שקטה ושלווה ושלמה. 

לפני 7 שנים. 11 באוקטובר 2017 בשעה 18:34

מרימה אבן מהרצפה, אבן קטנה ומאובקת ומשליכה אותה הכי רחוק שאני יכולה. כאילו שאני עורכת פה איזו תחרות ביני לבין עצמי באמצע הלילה. ואני שוב מפסידה לי.
יושבת על הגג בחושך, האויר הקר והבטון הקשה דווקא מנחמים אותי.
לוקחת שאיפה עמוקה מהסיגריה המאורגנת שלי ומייחלת לאיזו גאולה.
מה לעזאזל אני עושה. איך שוב מוצאת את עצמי, כמו אז, ילדה אבודה על מדרגות רחוק מהבית עם מבט מיואש בעיניים ודמעה אחת על הלחי.
המחשבות על איפה אתה עכשיו מסתובבות לי בראש כל היום. גוררת עוד אבן מתחת לרגל, בועטת בה ובוהה בעלטה. ואני בכלל לא התכוונתי לאפשר לך את כל המקום הזה אצלי, אתה יודע כמה אני מחושבת. וכמה שנים לקח לי לארגן כל כך יפה את החיים שלי ולעשות בהם סדר. אז איך זה שבסוף דווקא אליך אני חוזרת לחפש תשובות לבלאגן שאני מחביאה עמוק בפנים. אני שואלת אותך הרבה שאלות ולא תמיד יש לך תשובות בשבילי. לפעמים אתה פשוט מבקש ממני בלי מילים, קצת סבלנות. שלפעמים צריך לחכות קצת והתשובות כבר יגיעו לבד.
אני קמה מהרצפה וניגשת למעקה, מטפסת ומתיישבת על הקצה, כמו שאני אוהבת.. מסתכלת על האורות היפים של העיר ונזכרת איך תמיד אמרת לי שאני פחדנית שמסתכלת על כל דבר מהצד.
לא איכפת לי. אני מאפרת על מדרכות העיר היפה שלך בהתרסה. אני בכלל אוהבת את הכפר. שתזדיין העיר המתוסבכת הזאת. שכחתי כבר למה נכנסתי אליה. מדמיינת את המבט הנוזף שלך ומחייכת לעצמי. אם היית לידי הייתי בטח חוטפת סטירה עכשיו. אתה לא מבין. אני כמהה אליך כל רגע. כל מחשבה שלי בסוף מנותבת למה תגיד על זה. הכי אני רוצה שתביט בי במבט שקט ומרוצה. חלום שלי שתבוא אליי מאחור עכשיו, תלטף לי את השיער ורגע אחרי כבר תאחוז בו ותוריד אותי משם. ואני ארד למקומי, אתמסר אלייך מחדש והכל לרגע יהיה כל כך ברור, פשוט ומובן.

לפני 7 שנים. 14 בספטמבר 2017 בשעה 18:00

אמצע הלילה כבר.. יושבת על השטיח, נשענת על רגליך, אתה מלטף את שערי ביד אחת וביד השניה מתעסק עם המחשב.. עובד..
אני מסתכלת עליך מלמטה.
כמה שאני אוהבת את הזווית הזאת.
כמה שאני אוהבת להסתכל עליך.
כל כך שקט מסביב.. רק רשרוש העלים ברוח הקרירה של הסתיו נשמעים מן החוץ.
אני נושמת בכבדות ונאנחת ומצליחה סוף סוף למשוך את תשומת הלב שלך אליי... אתה מביט בי ואני לא ממש מצליחה להתנסח... אתה תמיד גורם לי קצת להתבלבל מולך..
ואז אני שואלת אותך.
למה תרצה להכאיב לאהובתך?..
אתה מתמהמה קצת, שותק, מביט לתקרה, מביט אליי,
ואז עונה לי
שזה מרוב אהבה.
זה לחיות או למות.
זה לצעוק או לשתוק.
זה לסבול או פשוט להיות.
ואני יודעת שאתה צודק.. ואני יודעת שאי אפשר אחרת, ואני יודעת שהכל היה הרבה יותר פשוט לו הייתי משחררת. אבל הקולות שבתוכי צועקים עליי. וקשה לי. אז אני מבקשת להישען עליך. מבקשת סליחה על כך שהפנים והחוץ שלי לא מחוברים כמו שאצלך. ואני מעריצה אותך על איך הכל חי בך בהרמוניה מושלמת. בלי ספקות בלי מלחמות בלי שום דיסוננס.
וכמה הייתי רוצה להיות כמוך.
והלוואי ותהיה בך הסבלנות לקבל את הפחדים שאני מחביאה בתוכי.
והלוואי ותעזור לי לשחרר את השדים שלי אחד אחד עד שאהיה חופשיה לגמרי.
לגמרי שלך ולא שלי.

לפני 7 שנים. 10 בספטמבר 2017 בשעה 18:49

רוצה שתדע שאהבתי עד כלות וקיבלתי חזרה. ואיך שנפלתי לרגליך טרופת נשימה, אתה רכנת לעברי ושלחת לטיפה. ואז כשהיה קשה רצתי לעברך בחושך קר ואתה כרכת את זרועותיך הבטוחות סביבי והענקת לי שקט. ואני בתמורה הקשבתי רוב קשב לכל מילה שירדה לכיווני ובלעתי בשקיקה כל בקשה שקטה שלך אליי. וצייתתי בלי להילחם בך כלל. וההתמסרות שלי אליך זרמה ממני בטבעיות כמו ריקוד עלים על העץ ברוח סתיו. לפעמים אני מחפשת אותך בכל מקום שאפשר למצוא בו אפילו רמז. פעם נתת לי חתיכה של חוט אדום ששיחקת בו באצבעותיך. וקשרת לי אותו על הזרת. ואמרת לי, כל פעם שיהיה לך קצת קשה תסתכלי על החוט המלופף לך על האצבע ותדעי שאני איתך אז את חזקה. אז אני מוצאת את עצמי יושבת עכשיו על המדרכה מול הבית שלך כשאני יודעת שאתה בארץ רחוקה, יושבת וממוללת את החוט הבלוי וחושבת. חושבת עליך. מסתכלת על הכוכבים ומתפללת אל השמים שמשהו יגרום לך להבין שאני חסרה אותך, כל רגע שאני לא על הרצפה מולך. ופרקי ידיי מרגישות ערומות ללא הכבלים שלך שמרתקים אותי לתנוחה הרצויה עליך. פעם לשולחן. פעם למיטה ,פעם לרגליך. ופעם סתם זרוקה באמצע הסלון הגדול שלך וידיי קשורות מאחורי גבי. ואתה, בעניינך...
יכולה לשבת שעות מול ביתך בחושך עד שתיתן לי להיכנס. עד שתושיט את ידך אליי ותעטוף אותי ורגע קטן אחד אחרי כבר תוריד אותי בתנועה מוכרת אל הרצפה ותאחוז בחוזקה בשערי ותוליך אותי כך עד לחדר המיטות. ושם תשליך אותי על המיטה כמו הייתי בובת סמרטוטים, בזמן שתבחר לך בסבלנות, באיטיות ובשתיקה, מתוך הארון הגדול שלך את כל מה שישמש אותך להנאתך.

לפני 7 שנים. 5 בספטמבר 2017 בשעה 16:34

לתהות לנצח מה זה להחסיר פעימה וחצי נשימה?
או לחיות בשקט?
מה זה שקט בכלל?
נועדנו לא להרגיש שלווה בשום מקום?

קוללנו לסבול מכל בחירה?

לפעמים בא לי לצעוק כמו ילדה קטנה...
לפעמים בא לי לשתות ולעשן ולשתות ולעשן.... עד שיבואו צבעים שמחים לתוך אישוניי, ורוחי שוב תהיה טובה אליי..
וכל מה שאני רוצה זה לקחת לך את היד ולרוץ מהר עד שניפול, וכשנקום נבין הכל.
ואז אני אסתכל לתוך עינייך ואחוש אותך עוטף אותי ומגן עליי רק ממבט. וארצה להיכנע לך שם על הכביש החשוך ולהתמסר לך לנצח. 

הלוואי ותבוא ותגיד לי מילים שכל חיי קיוויתי לשמוע.
שכל חיי אוזניי וליבי וראשי ובטני וכל הווייתי חיכתה וציפתה לספוג ממך.
ותסגור כבר את המכסה על הספקות שקיננו בתוכי כל השנים.
ותשחרר אותי כבר לחופשי. כי חנוק לי פה ואני עייפה מהדרך. היא ארוכה ומסובכת ומבלבלת ומלאה באבנים חדות. וקשה נורא לעבור אותה בתוך תלבושת כבדה שלי היא לא שייכת...

לפני 7 שנים. 30 באוגוסט 2017 בשעה 17:10

כבר הרבה זמן אני יודעת שזה התחיל שם, בגיל כזה שלא חושבים על דברים כאלו.. משהו בער בי מבפנים. איך התחבאתי כל השנים איך החבאתי אותי מפני עצמי איך הדחקתי, התעלמתי, דחפתי עמוק פנימה. איך המחשבות תקפו אותי בכל הזדמנות ואיך התביישתי בעצמי כשהתמסרתי אליהן.. מה אני עושה. מה יחשבו. מה אלוהים יחשוב עליי. אולי אתפלל אליו חזק כדי שיעזור לי להיות נורמלית. אולי אם אצום את כל הצומות ואמלמל באדיקות את כל הברכות... כמה ביקשתי והתחננתי בבקשה בבקשה אלוהים אני כאן ואני רוצה להיות רגילה. תעזור לי. תיקח ממני את הרצון הלא ברור הזה. אבל רק עוד ועוד בלבול נוסף לראשי.. ונסעתי רחוק לתוך כלום בחושך וצרחתי ובכיתי. שחרר אותי בבקשה. מהכבלים שאני כל כך רוצה להיכבל בהם. בסוף הלילה באתי אליך וכרעתי על ברכיי מולך כמו מתוך קריסה משלימה, מקבלת את הדין. לא אוכל לברוח. ופניי שמוטים לרגליך. מתביישת בעצמי. כמה חלשה. אז מתחילה להילחם בך כשבעצם נלחמת בעצמי. ואתה חזק ולא רק פיזית. ומכניע אותי במבט שלך. ואני מתמסרת למקום שלי ומתמכרת אליו. ואז בורחת אל תוך שנים של שממה ושקט. חור גדול בלב ובבטן והעיניים שלי רק מחפשות אותך. את הנחמה והשלווה כשראשי מונח בין ברכיך. ואתה מביט בי מלמעלה ומלטף את שערותיי. חזרתי הביתה ואתה תשמור עליי מעכשיו. ואני מבטיחה לך שאהיה טובה. שלא אאכזב. רק תן לי הזדמנות...