היא משהו מיוחד, כך אמרו לה.
מאז שנולדה, היא שמעה, שהיא ילדה עם כישרון, רגישות ואהבה.
כל כך בוגרת לגילה.
בחרם בבית ספר היא ידעה, אף אחד שם לא מבין אותה.
היא מיוחדת. היא שונה.
וכשאיבדה אותה. ואותו. ואותה,
היכולות התמודדות שלה היא ראויות להערכה.
היא ממש משהו מיוחד.
וכשנפגעה כשהוא הרשה לעצמו קצת יותר מדי,
וכשההוא הרגיש שמותר כשאסור,
היא תיעלה את הכאב פנימה, וכלפי חוץ היא ידעה להגיד שהיא לא אשמה,
היא הייתה שם בשביל כולן ולא בשביל עצמה.
משהו מיוחד.
וכשהוא עזב, וההיא פגעה, ואבא הלך, ואמא מקשה, והלב נשבר, והגוף נגמר, הריאות הלכו, העיניים שרפו כבר מכל הדמעות. החלומות נקטעו, העולם התרסק והשמיים האפירו והזכירו שחורף זה כל כך בודד.
גם שם היא החזיקה מעמד.
ממש משהו מיוחד.
אבל המכה, הסטירה שלגמרי שברה, הייתה כשהילדה הכל כך מיוחדת הבינה..
שהיא כלום.
היא רגילה.
היא פשוטה.
אין לה מסלול מיועד שיראה לעולם כמה חד פעמית היא,
כמה כישרון יש בה, וחמלה והכלה ואהבה.
כי התלתלים רגילים,
המחשבות רגילות,
הכישרון די פשוט,
הבגרות זאת סיסמא - "את בוגרת לגילך" נועד כדי להכניס ילדה למיטה עם פחות רגשות אשמה.
את אחת מהרבה,
את חלק מדפוס קבוע,
יש לך תחליף,
ואם תרצי או לא את סגורה בתבנית של ריבוע.
שם היא נשברה...
אין עוד משהו בעולם שמייחד אך ורק אותה.
מכרו לך אשלייה,
איזושהי תקווה...
אני יודעת שרצית.
אבל את לא מיוחדת ילדה.
