חוויותיה של נשלטת מתחילה

חלמתי על אבא שלי בלילה. 

המון זמן לא דמיינתי אותו, לא ניסיתי להיזכר בקול שלו או בהומור השיכור שלו. 

רק מדי פעם, לעיתים ממש רחוקות הוא מתגנב לי למחשבה, גונב לי את תשומת הלב, משתק לי את הנפש. 

ואתמול, לפני שהלכתי לישון, המבט שלי נתפס וקפא על אוסף התמונות שלו שנמצא לי בפינה צדדית בחדר. כנראה שזה נתן לו אישור להשתלט לי על הלילה. 

חלמתי שאני מבקרת אותו באיזה אי נידח. נמצאת שם עם שלושה מהאחים, והאקסית שלו שמעולם לא אהבה אותי. 

לא התרגשתי לראות אותו, הרגיש לי רגיל, רוב החלום בכלל התמקד בדיאלוג שלי עם האקסית שניסתה לחפף אותי משם. ממש כמו לפני 15 שנה. 

אם הייתי מצליחה להגניב תודעה, 

אם הייתי מבינה שזה ביקור, 

הייתי מחבקת, הייתי מדברת, הייתי שואלת למה וכמה ואיך...

אבא שלי הלך והשאיר בי שריטות.

אבא שלי הכאיב לי בלב. 

אבא שלי אהב אותי, אבל לא ידע איך להראות. 

אבא שלי רצה, אבל לא ידע להיות אבא. 

ואני..  בכל זאת מתגעגעת. 

מתאבלת על חיים שהיינו יכולים לחיות אחרת. 

על ילדות שהייתה צריכה להיראות שונה. 

מתאבלת על סיפור שלא נכתב, או נכתב לא נכון. 

ובעצם..  השריטות הן המזכרות שהאדם ההוא השאיר לי בלכתו.