הייתי במסיבה אתמול, מסיבת חברים גדולה באיזה בית...
היה שם אחד, שכבר חצי שנה עושה לי בלבלות בראש וקווצ'ים בלב. אחרי ששכבנו נכנסתי למעין רכבת הרים רגשית איתו.
כבר תקופה שאני מנסה להניח את זה בצד, להתעלם, להשלים ולא לתת יותר מדי חשיבות למפגשים שלנו באירועים חברתיים כאלו ואחרים.
פחות כואב לי שאמרנו שנגמר, יותר כואבת לי ההבנה שאין בנינו מתח יותר, כואבת לי ההרגשה הזו שיש לי כשהוא מתייחס אלי כמו לכל שאר האנשים בעולם. כאילו לא היה דבר מעולם.
הייתה שם עוד אחת, חברה, אחת הבנות שגרה איתי, שאצלה אני תכננתי לעשות את ליל הסדר, שאיתה אני הולכת לפסטיבל.. היא שומעת על כל התחושות הקשות והבלבולים שאני נכנסת אליהם בעקבותיו בחצי שנה האחרונה.. נושאת איתי את העול והכאב.
כל הערב חיפשתי את התשומת לב ממנו, קיוויתי למבט, רציתי להרגיש שוב מיוחדת בעיניו, רציתי להיות החזקה והרגשתי החלשה.
הוא שתה יותר מדי, וגם היא וגם אני..
ובסוף הערב, כשאני הקאתי בשירותים, הוא והיא הפכו ל-הם מחוץ לחלון שמעל האסלה.
אני מרגישה שנקלעתי לסרט דרמה של ילדות בתיכון,
אבל גם הזלזול בסיטואציה לא משחרר את הקווצ'.
מרגישה שמרסקים ומפוררים לי את כל השברים שאני מנסה להציל לי מהלב כבר שנים.
מחתיכות לאבק.
לליל הסדר אני כבר לא אלך..
