הייתי ילד מפונק וחוצפן, אבל עד שהתגייסתי לצבא כבר לא היו לי בכלל בעיות משמעת. את בעיות המשמעת שלי פתרה נערה יפה מטקסס שתווי פניה עדיין חרוטים בזיכרוני היטב. היא עשתה זאת מהר יותר מכל מורה, ויעיל יותר מכל רס"ר. אבל ברשותכם, אתחיל מההתחלה.
נולדתי וגדלתי בשנות ה-90 במישורים הרחבים שבמערב טקסס. כשמלאו לי שמונה שנים התגרשו הורי, ואימי – ישראלית במוצאה – שבה איתי למולדתה. את לורי הכרתי כמה שנים מאוחר יותר, כשכבר התגוררתי בישראל.
היה זה קצת אחרי בר-המצווה שלי. אימא החליטה להצטרף לטיול מחוף אל חוף עם חברותיה בארצות-הברית. הטיול שתוכנן להימשך חמישה שבועות נקבע לאמצע החורף. לא הייתה אפשרות שאצטרף אליו. אני זוכר שהיא התלבטה רבות, האם לעזוב אותי לתקופה ארוכה כל כך. אבל הטיול היה חלום ישן שלה, והיא הייתה אישה חזקה ואמיצה. בלב חצוי היא קיבלה החלטה לטוס.
כילד חסר גבולות הרעיון שאשאר לבדי למעלה מחודש ימים בבית, קסם לי מאד. לא היה לי ספק שתהיה עלי איזו שהיא השגחה, אבל קיוויתי שאוכל לנצל את הימים האלו לחופשה נחמדה משל עצמי. ובכן, התברר שטעיתי. ובגדול.
באותם ימים התגוררנו בבית דו-קומתי בסגנון אמריקאי בקצה שכונה נידחת בהרצליה. באחד הערבים, ימים מספר לפני שהמריאה אימי לארה"ב, שבתי הביתה ממשחק כדורסל. בסלון שבקומה הראשונה מצאתי את אימא משוחחת באנגלית עם בחורה זרה.
'תכיר רוני, זאת לורי' אמרה אימא בחיוך רחב, מיד כשנכנסתי.
'שלום רוני' חייכה גם לורי. היה לה קול נעים אבל נימה מעצבנת. נחמדה מידי.
'בא לך לשבת אתנו?' היא הוסיפה במבטא דרומי כבד שהחזיר אותי באחת לגיל שמונה.
'לא'! אמרתי מיד.
'רוני חמודי תקשיב לי רגע' אמרה אימא.
אחרי פתיחה כזו, חשבתי לעצמי, מגיעות בשורות רעות.
'לורי היא בת של חברה טובה שלי מארצות הברית והיא הגיעה לכאן במיוחד כיד לגור אתך בזמן שלא אהיה כאן. היא תהיה כמו אימא שלך'.
'מה את אומרת?' אמרתי באדישות מעושה, והסתכלתי על לורי.
היא לא נראתה מבוגרת ממני בהרבה. היו לה פנים עגולות, שפתיים אדומות מאוד, אף סולד וקוקו בלונדיני בהיר ששיוו לה מראה ילדותי. היא ישבה זקופה על כורסת הטלוויזיה השחורה, ויכולתי להעריך שהפרש הגובה שבינינו לא עולה על סנטימטרים ספורים. המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה: 'הילדה האומללה הזו הולכת לעבור גיהינום, אני כבר אראה לה מי הגבר בבית הזה'.
'יפה מאוד לורי' אמרתי מיד וניסיתי מאוד להישמע בוגר חשוב ועסוק.
'ועכשיו, אם תסלחו לי, יש לי דברים לטפל בהם' עשיתי את עצמי עולה במדרגות לקומה השנייה, אבל במקום זאת התגנבתי לשירותי האורחים ונכנסתי למצב האזנה.
הסיטואציה לא הייתה קשה להבנה. לורי, שמאוחר יותר למדתי לדעת שגילה נושק לעשרים. הייתה אמורה לגור בבית שלנו. בבקרים היא תסייר להנאתה בתל-אביב ואחרי הצהריים ובסופי שבוע תנהל את משק הבית ותשגיח עלי. הרגשתי מושפל. כנער מתבגר תפסתי את עצמי כ'גבר שבגברים'. הרעיון שנערה בעלת מראה ילדותי וקוקי בלונדיני 'תשמור' עלי היה נראה לי מעליב מאוד.
אבל חילופי הדברים הבאים, הבהירו לי עד כמה המצב באמת חמור.
'רוני הוא לא ילד קל' אמרה אימא. 'קשה לו עם משמעת ולהציב לו גבולות זה אתגר רציני'.
'אני לא פוחדת מאתגרים' התרונן קולה של לורי, 'את בוודאי יודעת שניהלתי לבדי את החווה של המשפחה כשאבא היה חולה'.
'כן' אמרה אימא, 'אבל כאן מדובר באתגר מסוג שונה. ניהול משק הבית הוא בעדיפות שנייה. חשוב יותר שתשגיחי שרוני לא יצא מהמסגרת'.
'אבל גברת באוּם אין לי שום בעיה לטפל במשמעת של רוני, את הרי יודעת שהשיטה הטקסנית היא הכי יעילה!'
כאן השתררה שתיקה קצרה שבמהלכה ניסיתי לנחש מהי 'השיטה הטקסנית'. אחרי כמה רגעים התעלומה נפתרה כי אמרה אימא בקול החלטי: 'מעולם לא הרמתי יד על רוני, וגם את לא תעשי כזה דבר!'
'אז איך את מצפה שאגרום לו להישאר במסגרת?' רצתה לדעת לורי.
'בדרכי נועם!' השיבה אימא.
לא. העניין הזה לא התאים ללורי. בהתחלה נראה היה כי הדיון מגיע למבוי סתום. לורי התעקשה שהיא לא מוכנה לקחת את העבודה אם לא תורשה להטיל משמעת 'בדרך הישנה והטובה' כפי שקראה לזה. אימא, מצדה, טענה שיש לה 'עקרונות חינוכיים' שעליהם היא לא תוותר. אבל לורי התגלתה כנושאת ונותנת קשוחה. היא ניצלה את העובדה שאימא כבר שילמה סכום נכבד עבור כרטיס הטיסה שלה לישראל ובחזרה, והודיעה שאין בעיה. מבחינתה, היא הולכת להתנדב חודש בקיבוץ (אז זה עוד היה באופנה...), ותודה על הכרטיס.
בסוף אימא נכנעה. היה ברור שעליה לקבל את התנאים של לורי או לוותר לגמרי על הטיול, ואת זה לא היה בדעתה לעשות.
'אבל אני רוצה להיות רגועה!' אמרה אימא. 'אני רוצה להיות בטוחה שלא תפגעי בו'
'אל תדאגי גברת באוּם' הבטיחה לורי, 'אני יודעת את הכללים'.
'הכללים', כך התברר, היו כדלהלן:
1. לא מענישים ללא אזהרה מפורשת.
2. ממתינים פרק זמן נכבד בין ההחלטה על העונש לבין הביצוע. ענישה מהירה המתנהלת מתוך כעס, עשויה להיות מסוכנת.
3. מכים על הישבן בלבד. כל מקום אחר עשוי לגרום נזק.
זה הספיק לי! הסתלקתי במהירות לחדר שלי בקומה השנייה. נכנסתי למיטה בפנים סמוקות ועם המון מחשבות בראש. אף אחד לא הולך להרביץ לי בישבן! בטח שלא בחורונת שגדולה ממני רק בכמה שנים! לא ייתכן שהיא התכוונה ברצינות. גם אם כן, אני רוצה לדעת איך בדיוק היא תעשה את זה! כן! אני הרי אשתולל ואצרח עד שכל השכונה תשמע. בעצם, עדיף שבמקום זה אני פשוט אחטיף לה בישבן הרי אני הגבר כאן, אין ספק שאני הרבה יותר חזק ממנה!
בימים שנותרו עד לטיול הגדול, לורי התגוררה אתנו ולמדה את סדרי הבית. חדר האורחים הקטן שבקומה השנייה הפך להיות החדר שלה, ואימא יצאה אתה לקניות, סיירה אתה בשכונה הקטנה שלנו והראתה לה כיצד לטפל בבית. אני מצדי התנהגתי כאילו לורי לא קיימת. אימא נראתה מעט מוטרדת אבל ללורי עצמה נראה היה שהעניין לא מפריע. היא התנהגה בעליזות ובקלילות, הרבתה לחייך, ונהנתה מכל רגע. ביני לבין עצמי הודיתי, שלורי היא בעצם די חמודה. היא הייתה יפה ועליזה, ובכלל לא הייתי מתנגד לקבל ממנה נשיקה על הלחי.
בבוקר יום הטיסה אימא לקחה אותי לשיחה. היא הסבירה לי שמותר ללורי להשתמש בענישה גופנית, אבל היא בטוחה שלא יהיה בכך צורך. 'כל מה שאתה צריך לעשות זה לשמור על זמני השינה, להכין שיעורי בית, ולשמוע בקול לורי. אני בטוחה שתסתדרו!' אני הייתי פחות בטוח שנסתדר, אבל ממש כמו אימא שלי לא היה לי ספק שלורי לא באמת תעניש אותי. אני יודע מה אתם חושבים עכשיו. ברור! לורי דווקא כן תעניש אותו. טוב, אין טעם להסתיר את זה, אתם צודקים כמובן, אבל אין לכם מושג עד כמה. את נחת זרועה של לורי על ישבני טעמתי שלוש פעמים במהלך חמשת השבועות. על הפעם הראשונה אספר לכם כעת.
השבוע הראשון לשהותה של לורי עבר ללא תקלות מיוחדות. אני הקפדתי להתייחס ללורי בקרירות ובבוז כאילו היא פולשת לבית. לורי מצידה, התעסקה בענייניה. היא חייכה אלי, הגישה לי ארוחות ערב, ווידאה שאני מכין שיעורים והולך לישון בזמן. נראה היה שהיחס כפוי הטובה שלי לא מפריע לה בכלל. ההתנגשות הראשונה התרחשה בתחילת השבוע השני. האירוע הזה שאני זוכר לפרטי פרטים שינה לחלוטין את מערכת היחסים בינינו ולמעשה השפיע גם על כל מערכות היחסים שלי עם נשים מאז.
באותו בוקר, השארתי בכוונה את הכריך שהכינה לי לורי על השולחן במטבח. כשחזרתי הביתה אחר הצהריים, ראיתי את לורי שרועה על הספה בסלון - קוראת. היא הייתה לבושה בחצאית קצרה שחשפה ירכיים עבות וחלקות ובחולצת טריקו רחבה.
'היי רוני' אמרה לורי. - לא הגבתי.
'אחרי שתכין שיעורי-בית היום, אני רוצה לדבר אתך.' אה, אז עכשיו היא מזמינה אותי לשיחה כמו איזו בוסית, חשבתי לעצמי, בטח רוצה לדבר על הכריך. 'אני עסוק' הודעתי לה, 'נראה, אולי בפעם אחרת'. לורי קמה ממקומה ואמרה בפסקנות: 'רוני, אחרי שיעורי הבית אנחנו נדבר, אם אתה רוצה או לא! הבטתי בה בתשומת לב. היא לא נראתה מאיימת במיוחד. פני ילדה חייכניות, שיער בהיר, חולצה נערית, חצאית קצרה. לפני שהספקתי לחשוב על העניין עד הסוף נפלט לי:
'את לא תגידי לי מה לעשות ילדה קטנה!' לורי נראתה המומה. אחרי שתיקה קצרה היא אמרה בשקט:
'אתה תבוא לדבר איתי או שתקבל עונש' היא נראתה רצינית לחלוטין, אבל בשלב הזה כבר היה לי קשה לרדת מהעץ.
'אני עסוק ואין לי זמן אלייך! נראה אותך מעיזה לנסות להעניש אותי!' אמרתי. לורי לא הגיבה, היא חזרה לספה והמשיכה לקרוא את הספר שלה. ונראתה כאילו לא אכפת לה בכלל מהחוצפה שלי. עד אחרי ארוחת-ערב לא החלפנו מילה. התחלתי כבר לקוות שלורי שכחה מהעניין אבל לפני שנכנסתי להתקלח היא אמרה בנועם: 'רוני, אחרי המקלחת תיכנס בבקשה לחדר שלי'.
'כבר אמרתי לך שאין לי זמן!' צעקתי וטרקתי את דלת המקלחת. התקלחתי והלכתי מיד לחדר שלי. העמדתי פנים שאני קורא, אבל לא הייתי מסוגל להתרכז. האם לורי באמת תנסה להעניש אותי? אחרי פרק זמן שנראה כמו נצח נשמעו נקישות על דלת החדר.
'רוני! תפתח בבקשה!'
לא הגבתי. היא הקישה בנימוס עוד מספר פעמים, ואז פתחה את הדלת בעצמה. היא עמדה בפתח החדר, שיערה עדיין רטוב מהמקלחת. כתונת הלילה שלה הייתה מעוטרת בלבבות ורודים והיא נראתה ילדה יותר מתמיד.
'בוא לחדר שלי בבקשה' אמרה לורי בשקט.
'היית מתה!' לגלגתי.
לורי נגשה מיד אל המיטה שלי ואחזה בי בשתי ידיים. יכולתי לראות את הפטמות הזקורות שלה מבעד לבד הכתונת השקוף. נאחזתי בכל כוחי במסגרת המיטה.
'תעופי מכאן!'
לורי לא הגיבה. היא רק משכה ומשכה. שנים של עבודה בחווה הקנו לה זרועות שריריות שלא הלמו את המראה הילדותי שלה. עד מהרה היא הצליחה לנתק את אחיזתי במסגרת המיטה והחלה לגרור אותי לכיוון החדר שלה. היה ברור לי שזהו רגע האמת, עכשיו! עכשיו עלי להראות ללורי מי הבוס! בעטתי, השתוללתי, צרחתי, אבל דבר לא עזר. המרחק ביני ובין החדר של לורי הלך והצטמצם לאט אבל בהתמדה.
בסוף היינו שם. שנינו. היא נעלה את הדלת. ואני הסתכלתי סביבי בחשש. באוויר עמד ריח מתקתק מהשיער הרטוב שלה - ריח של שמפו לילדים. על המיטה שלה עמד דובון ורדרד שמעולם לא ראיתי קודם. צרחתי. בעטתי בדלת. לורי נשארה רגועה.
'אני לא מצפה שתשתף פעולה, רוני, זו הפעם הראשונה שלך. הפעם הראשונה היא הכי קשה, אתה מבין, אבל אני מאוד מקווה שלא נצטרך לעשות את זה שוב.'
כשזרוע שמאל שלי לפותה בידה היא התיישבה על המיטה. היא העמידה אותי בין הירכיים החשופות שלה ואז כופפה אותי בכוח מעל ברכיה בעודה מחזיקה את ידי השמאלית מפותלת מאחורי גבי.
הגשתי מושפל וחסר אונים. גבר צעיר שכמותי, מוטל עכשיו על ברכיה של נערה צעירה, נתון לחסדיה. זה היה כמעט בלתי נתפס. ניסיתי לבעוט ולהשתחרר מאחיזתה אבל לורי רק הדקה את ירכיה החזקות זו לזו ופיתלה בכוח את היד שמאחורי הגב שלי.
'תעזבי אותי!' צעקתי בפאניקה. 'אני יהרוג אותך!' לפתע הרגשתי את היד שלה נכנסת מתחת לגומי של מכנסי הפיג'מה שלי, והבנתי שההשפלה שלי עומדת להגיע לשיאים חדשים. עכשיו הייתי מבוהל באמת.
'לורי!' שמעתי את עצמי מתחנן. 'למדתי את הלקח שלי אני אתנהג יפה!'
'אני שמחה שלמדת את הלקח שלך איש צעיר אבל התפקיד שלי הוא לדאוג לכך שתזכור את מה שלמדת' אמרה לורי בנועם, ומשכה את מכנסי הפיג'מה שלי עד לקרסולי. אחר כך הרגשתי את התחתונים שלי מופשלות, ועמם מופשלת פיסת הכבוד האחרונה שלי. דמעות של בושה עלו בעיניי. לא! אני לא אבכה, החלטתי בתקיפות. לפחות אני אראה לה שאני לא ילד קטן.
בידה הפנויה היא חיטטה במגירה שליד המיטה. אני הרגשתי שהעולם עצר מלכת. משב רוח פתאומי שחשתי בישבני החשוף הפך אותי מודע עוד יותר לתנוחה המשפילה שבה אני מצוי. לבסוף לורי שלפה מן המגירה את מברשת השיער שלה ומיד הרגשתי את הטוסיק שלי מתכווץ.
המכה הראשונה לא הייתה נוראה בכלל. הרגשתי עקצוץ קל לא יותר. אבל לורי לא מיהרה לשום מקום. ידה האוחזת במברשת הכתה שוב ושוב ומהר מאוד התחלתי להרגיש שישבני עולה בלהבות. הכאב היה בלתי נסבל. הייתי משוכנע שהיא עומדת להפסיק אבל לא! ההלקאה נמשכה ונמשכה. בסוף ויתרתי על שרידי הכבוד העצמי שלי ופרצתי בבכי קולני. שום דבר כבר לא היה חשוב העיקר שהבעירה הנוראה הזו תיפסק. התחננתי, התייפחתי, הבטחתי הבטחות, בעוד ידה החזקה של לורי ממשיכה להבעיר את אחורי.
כשהכול הסתיים כבר לא הרגשתי גבר צעיר בכלל. הרגשתי ילד קטן בכיין ופגיע. לורי הרפתה את אחיזתה ממני ואמרה:
'זה נגמר עכשיו רוני', אתה יכול לקום. נעמדתי. אינסטנקטיבית, הרגשתי את ידיי נשלחות אל ישבני הבוער מותירות את איבר המין שלי חשוף. לורי נראתה אדישה למראה הזין הקטן שלי. היא נעמדה והפנתה אלי את גבה מתכופפת אל השידה ומחזירה את מברשת השיער למקומה.
ניצלתי את ההזדמנות ומשכתי במהירות את התחתונים ומכנסי הפיג'מה בחזרה למקומם. לורי הסתובבה אלי ואמרה:
'לילה טוב רוני'
היא רכנה אלי ושפתיה האדומות התכווצו. היא עומדת לנשק אותי! לפני כמה ימים הרעיון הזה קסם לי מאוד אבל עכשיו – עכשיו שנאתי כל חלק וחלק מגופה של לורי. החל מפניה הבהירות והתמימות עבור דרך מותניה המקומרים וכלה בכפות רגליה הקטנות. הדפתי אותה ממני.
'לא רוצה לא צריך' אמרה לורי.
'אם תרצה תוכל לקבל את הנשיקה בפעם אחרת'
המשפט הזה ליווה אותי אל המיטה באותו ערב.
זו לא הייתה הפעם האחרונה שלורי לימדה אותי לקח. אם תרצו לשמוע גם על הפעמים האחרות כתבו לי בבקשה בתגובות ואנסה לספר גם עליהם.
זהו. זה היה הסיפור הביכורים שלי. תודה רבה שקראתם.
אם הגעתם עד כאן, זה מאוד ישמח אותי אם תטרחו לכתוב ביקורת מכל סוג שהוא.
