לפרקים הקודמים:
אני קרוב לגיל שלושים היום. לורי המשיכה לחיות בעולם הפנטזיות שלי כמעט שני עשורים. לפני זמן לא רב פגשתי בה במציאות וסיפורה של פגישה זו יסיים את כתיבתי על חוויותיי עם לורי.
היה זה באחד הפעמים שבקרתי את אבא בטקסס. אבא עדיין גר בשכונה שבה גדלתי בבית גדול עם מדשאה רחבת ידיים ובריכה. אחר הצהריים אחד כאשר ישבתי על ספסל במדשאה הבחנתי בגברת צעירה שיצאה ממכוניתה וצעדה לכיוון הבית הסמוך לנו. משהו בצורת הליכתה העלה אצלי את החשד שמדובר בלורי, מצד שני הגברת הזו התלבשה בסגנון שלא התאים ללורי שאני הכרתי. שערה הבהיר היה מתוח ואסוף בפקעת הדוקה על עורפה. היא לבשה חצאית עיפרון כהה וז'קט מחויט. קשה היה לי לדמיין את לורי לבושה ברשמיות שכזו, אבל מי יודע? אולי היא בחרה במקצוע שמחייב לבוש כזה?
בערב כששאלתי את אבא לזהות השכנים חשדי התאמת. שמה של הגברת הצעירה שגרה בבית הסמוך הוא לורי. עוד למדתי לדעת כי לורי מתגוררת שם עם בתה סוזן, ושהיא איננה נשואה. יותר מזה אבא לא ידע לספר לי. מספר ימים השתעשעתי ברעיון לנקוש בהפתעה על דלת ביתה אך לא העזתי לעשות זאת. אולם כשמועד עזיבתי הלך והתקרב החלטתי שלא להחמיץ את ההזדמנות לסגור מעגל.
בשעת ערב מוקדמת נקשתי בחשש על דלת ביתה ובידי חפץ קטן עטוף בנייר עטיפה. לורי פתחה את הדלת לבושה בחצאית וחולצת כפתורים. היא לא זיהתה אותי. השתנתי מאוד. עכשיו הייתי גבוה ממנה לפחות בעשרים סנטימטרים. כתפיי היו רחבות והנערה החזקה שזכרתי נראתה לי עכשיו אישה קטנה ושברירית. 'אני רוני' אמרתי. 'רוני מישראל, זוכרת?'. בבת אחת אורו פניה, 'בוודאי שאני זוכרת, בוא תיכנס, תשתה משהו ותספר לי מה שלומך' נימת קולה לא השתנתה, עדיין אפיינה אותו אותה מנגינה מתנחמדת. היא הושיבה אותי על הספה בסלון המהודר והעמידה על השולחן בירה קרה וכוסות. אני מצדי הנחתי על השולחן את החפץ הקטן שהבאתי איתי. 'אמנם קצת באיחור, אבל אני בכל זאת אני מחזיר לך את זה,' אמרתי. לורי פתחה את נייר העטיפה. זו הייתה מברשת שיער. אמנם לא אותה המברשת שהשלכתי מהחלון שני עשורים קודם לכן, אבל הייתה זו מברשת דומה מספיק. לורי פרצה בצחוק לבבי. היא החזיקה את המברשת והכתה בה קלילות בכף ידה.
'מה את עושה היום?' שאלתי. 'מה כבר יכול להיות?', אמרה לורי, 'אני מורה בתיכון'. 'אז את עדיין מענישה ילדים שובבים?' שאלתי בצחוק כשחיוך אווילי פרוש על פני. 'בוודאי', השיבה לורי ובניגוד אלי היא הייתה רצינית לחלוטין. 'אצלנו בטקסס מותר למורים להשתמש בעונשים גופניים, וכמו שאתה בוודאי זוכר, העונשים האלו יעילים מאוד'. הייתה שתיקה של כמה דקות. לא באמת היה לנו על מה לדבר. קמתי לאיטי מהמקום והודיתי לה בנימוס על האירוח. התכוננתי לעזוב. לורי נראתה מהוססת, ואז שאלה בקול קטן: 'תרצה שאנסה עליך את המברשת החדשה? אתה יודע לזכר הזמנים הטובים ההם! '
הייתי המום. 'תשכח מזה' מלמלה לורי, כשראתה שאני לא מגיב. זה פשוט שלא יוצא לי להעניש כמו פעם... על הברכיים אתה מבין? 'אני רוצה'! מצאתי את עצמי אומר עוד לפני שהספקתי לשקול את העניין ברצינות. זמן קצר אחר כך הייתי מוטל שוב על ברכיה כשמכנסי מופשלות וישבני חשוף. לורי הכתה בעדינות נזהרת שלא להעיר את סוזן שישנה בקומה העליונה. כשסיימה הציעה בעדינות 'לטפל' בזקפה שלי. היא עיסתה בעדינות את איבר המין שלי עד שגמרתי, וניקתה אותו היטב. אחר כך ליוותה אותי אל פתח הבית ונפרדנו לשלום.
(ותודה לשלגי על הרעיון לכתוב אפילוג.)
