היא הייתה נמוכה ומוצקה, אבל ידיה היו קלילות כעננה בשמי קיץ.
היא לא הייתה יפה במיוחד, אבל כשחייכה, שדות של וורדים ריצדו בעיניה.
היא לא הפכה אותי לווירטואוז, אבל לימדה אותי אהבה מהי.
דמותה עולה עכשיו בעיני רוחי. הריח הישן שעמד בחלל דירת הסטודיו הקטנה שלה עולה באפי.
אהבתי את הריח הזה ואהבתי גם את קולה הרך והחם והמלטף ואת המבטא הרוסי הכבד שלה. תמיד בחצאית פרחונית, תמיד בחיוך שמח ועיניים עצובות וסבלנות ברזל.
אהבתי להתבונן כיצד היא מושחת את הקשת שלי בשרף. מראה ידיה העדינות הנעות הלוך ושוב הלוך ושוב על שערות הסוס המתוחות, העלה בי מחשבות שילד לא צריך לחשוב.
אהבתי כשהייתה נעמדת מאחורי גבי בשעה שניגנתי, מיישרת בעדינות את כתפיי כשמפעם לפעם שדיה המלאים והחמים מתחככים בגבי.
הכינור האומלל שלי שסבל ממני כל כך הרבה, גם הוא אהב אותה. כשנטלה אותו בידי הפלא הענוגות שלה מיד חדל להשמיע צלילים חורקים וצורמים. כשידה האוחזת בקשת ריחפה מעלה מטה מעל מיתריו עלו ממנו מנגינות עממיות שמחות-עצובות בדיוק כמו החיוך שלה.
היא הייתה האהבה הראשונה שלי - המורה לכינור.