פרסתי סדין בצבע אדמדם מעוטר פרחים, לצהריי היום, על הדשא הירוק בוהק תחת צילו של עץ בן כמה עשורים. אלמלא היה לצידי (פאקינג) כביש מהיר, זו היתה יכולה להיות ממש פיסת גן עדן קרובה לבית. אבל הצלחתי להיות בשלווה אף על פי רעשי הכביש המציקים, ככה זה - מתרגלים להכל. גם אחרי מספיק זמן בחרא מתרגלים לריח.
אז ככה נשכבתי ועצמתי את עיני, רוח נעימה ליטפה אותי והיה די נחמד.
בא לי שחור ובא לי לבן ובכלל הבחור שבא לבית כנסת במוצש עם הוסט בצבע בורדו היה הצבע היחיד בין כל השחור.לבן.אפור הזה. וזה הרגיש חיים. ובא לי מישהי שתהיה צעירה ולא מנוסה ומלאת השראה, שתהיה מוזרה ויפה, אבל לא יותר מדי יפה, ושלא יהיו בכלל רגשות אשמה. שנבין בין אם נדבר ובין אם נשתוק. ונעשה ונשמע ונטעה ונשגה. וזה לא יכאב. לא יהיו את הרגשות וההרגשות הנוראים האלו של החרטה. ובא לי שלא תצוף הריקנות החומרית כל כך מהר. מישהי שתביא איתה אנרגיות, שאף פעם לא נשתעמם. וכשאשתוק היא תשים עליי את ראשה ותשתוק יחד איתי. בא לי שתהיה פשוטה, בלי מניירות וקשקושים, שתראה אותי, שתבין אותי, שנתעסק בעיקר ולא בתפל. בא לי הרמוניה.
ואז באו הזבובים.