נבואת-לב

מעגלים מעגלים, אינסופיים. משולשים, מרובעים, מחומשים, משושים וכן הלאה עד אינסוף. צורות גאומטריות וסימטריות שלא מסתיימות. בכל מיני גדלים ובכל מיני צבעים. צפופות הן הצורות, האחת לצד חברתה, נוגעות אך לא נוגעות, מצטרפות אחת לשנייה ויוצרות עוד צורות, פעם מקווקוות, פעם צבעוניות, פעם אחידות, כמו סדרות מתמטיות, סדורות הן הצורות הכביכול פשוטות לכדי צורות מורכבות ומשוכללות. וגם אלו, המשוכללות המורכבוֹת יוצרות בעצמן צורות סופר גדולות ומתוחכמות. הסימטריה נשמרת עד לאן שהיד משגת, סימטריה מושלמת להחריד. גם אם חשבת שכאן או כאן נפלה טעות, כל מה שנדרש הוא לקחת עוד צעד או צעדיים אחור והופ מצאת איפה כשלו עינייך. הסימטריה ישנה, מושלמת להחריד. רבים הם שעיניים להם ולא יראו ואוזניים להם ולא ישמעו, את עיניהם עוצמים ואת אוזניהם אוטמים ומבחינתם אין ולוּ צורה סימטרית אחת בכל היקום. צעד לאחור לא ייקחו ומבט קצר לא ישקיעו. חרצו את גורלן של הצורות מבלי שהספיקו על טיבן להתחקות.

משהו משתנה לנו בעולם מול העיניים, ממש ברגעים אלו.

מישהו עצר את השעון, הביא תכנית חדשה הכתובה על דף נייר. התבונן בה לכמה רגעים והחל מכוון את השעון מחדש.

קשה להצביע אם זה חיובי או שלילי, קשה להכריע אם זה טוב או רע. זה כמו היסוד שכולל את הכל יחד, אין בו שום דבר חדש אבל הוא יוצר משהו חדש.

אותם אנשים, אותן המדינות, אותם הרגשות ואותן התאוות. אין שום דבר חדש אבל הכל חדש. סדר עולמי חדש.

המלכות היא שלנו, כמובן שבמסגרת כללי היסוד. אנחנו נבחר לאן לקחת את זה ואיזה רגשות להמליך על זה, על מה שזה לא יהיה הזה הזה.

אני רוצה להמליך שמחה, התבוננות, סדר ומשמעת, עיניים טובות, חמלה וחסד, אהבה וחום, חיבוק ומגע, דאגה והבנה, שלום וקרבה.

במלכות שכאן אצלנו בעולם יש גבולות, יש גופים, יש מחלוקות, יש הפרדות ומפלגות, יש אפילו שנאה ומחלות ומוות. במלכות יש סוף כביכול לאינסוף.

יש פירוד שמאפשר איחוד, יש רע כדי לאפשר את הטוב, יש עצב כדי שנבין מהי שמחה.

במלכות למטה כל הדברים מופרדים, למרות שבשורש העליון הכל זה אחד. אחד טוב, חסד גמור.

כגודל הפירוד כך גודלו של האיחוד.

אז אני מרגיש שהפירוד יחמיר אבל רק כדי להעצים את האיחוד שעתיד לבוא.

אני הכל ואני כלום

אני כל העולם כולו אך שווה ערך לגרגר חול

אני סיפור מיוחד וייחודי ואני סתם עוד אחד מתוך טריליון

יש לי את כל הזמן שבעולם אך לא תופס אפילו רגע של חיים

אני כאן אבל לא באמת כאן

אני בשר ודם אך בעצם סתם עוד קוד

עוד רצף מספרים במשרד הפנים

אני מלא רגשות ולא יודע לבטא אפילו אחד מהם

אני רוצה לדבר ולומר הכל אבל רוצה לשתוק ולדמום

אני הכל אבל אני בעצם כלום

יש לי הכל אבל אין לי באמת כלום

אני יודע הרבה אבל לא יודע בעצם כלום

אני רוצה הכל אבל לא יכול לתפוס

לא תופס כלום.

תופס כלום.

לא תופס.

תופס?

היא הולכת לכתוב המנון.

כמה ביקורתיות - ככה עבודה.

כמה יש לי לתקן, כמה גאווה, כמה אנוכיות.

אני בספק אם אמצע פעם מישהי שבאמת ארצה ואצליח להקשיב לה, יותר מעשר דקות רצוף.

עד היום, כל היכרות בתחילתה מרגשת ומסקרנת אבל לא עובר הרבה זמן עד שמגיע השלב שאיך שהיא מדברת בא לך רק שתסתום. 

פתאום אתה מגלה כמה חוסר ביטחון יש בה, כמה אנוכיות, כמה היא רוצה רק לעצמה, כמה היא לא יודעת כלום, וכמה היא לא מוכנה להודות בזה..

וגם כשאני מצליח להקשיב, להתעניין ולהכיל אותה עם כל החבילה שלה, זה מצריך עבודה אינטנסיבית מאוד.

יש לי מין כשרון כזה לאתר מגרעות, לסרוק ולמצוא את כל הפגמים. מין כשרון חולני כזה.

אני יודע גם ללמד זכות וגם לראות את כל הנקודות הטובות, אפילו הכי מזעריות. אבל עצם קיומו של הצד השלילי הזה, אפילו שהוא לא הכי דומיננטי - מתסכל אותי מאוד.

אז אני יודע שיש הרבה עבודה כדי לתקן את זה, אבל מתי תגיע האחת שארגיש שבאמת שווה להשקיע את המאמץ.

*

מאז שעזבתי את עולם המכירות, הפסקתי להתאמץ להסביר את דעתי לאחרים, הפסקתי להתאמץ בעת וויכוחים, כי רוב החיים שלנו נעים סביב שטויות.

לא רוצה להקשיב? לא צריך. לא רוצה לשמוע אותי? הכל בסדר, לא חייב. לא רוצה לעשות 5% הנחה? לא נורא. לא עונה? לא בא לך עליי? עפה על עצמך? הכל בסדר, זכותך המלאה.

במכירות זה אחרת, זה הלחם שלך. אם לא תתאמץ לא תרוויח. אז יש כאן טריגר חזק שגורם לך לעשות הכל כדי לשכנע. התגמול הוא מיידי. אתה חייב להיות מתוחכם, מניפולטיבי ושקרן. אתה חייב לחשוב כמה צעדים קדימה, אתה הופך לצייד.

אין לי חסכים ברוך השם, אני שלם עם עצמי, שולט בעצמי והולך לישון בראש שקט. העיניין הוא שאם אני לא מרגיש צורך להתאמץ כדי להבהיר את דבריי, או לשנות את דעתך, כנראה שאת\ה לא שווים את המאמץ. במיוחד כשאני נתקל בחומות ענק של אגו למולי, אז בכלל יורד לי כל החשק אפילו לנסות. אין טעם.

אז מתי מתי תגיע האחת שאמצע אותה מתאימה? ראויה למאמץ?

*

זה לא קל להיות אבא. במובן המנטלי, זה להזיז אותך ואת כל הסיפור שלך לצד, ולהתמקד עכשיו בעולם אחר. להיות ער לניואנסים הכי קטנים, לקרוא בין השורות, לשמוע את הניגונים של כל ההברות. להקשיב לשפת הגוף שלה, למבטים, למצבי הרוח. לזכור שאתה מתעסק עם ילדה, אתה צריך למלא אותה באנרגיית חיים כדי שתתנהג כמו גדולה, אבל בפנים היא תמיד תהיה קטנה. היא יכולה לעשות הכל אבל בכל סוף יום היא תחזור להיות הילדה הקטנה שלך שזקוקה לצומת לב והקשבה. הכי קשה זה למצוא סיבה לכל זה. למה לי כל זה?

רוב העבודה היא להזיז את עצמך, כי אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, או 'אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד'. וזאת ואחאד עבודה. קשה מאוד, מנוגדת לכל ערכי העולם המערבי שלנו, ששם את ה'אני' במרכז. העבודה היא לזכור שכל העולם לא נברא אלא עבורי, אבל יחד עם זאת לשים אותי עכשיו בצד, כדי לראות שאני לא כאן לבד.

לא מצאתי שיר מתאים, אז זה משהו מצחיק במקום.

נכון שאם ננתח את הכל, אני חתיכת אגואיסט שדואג לעצמו. אבל עדיף להיות אגואיסט כנה, מאשר אלטרואיסט צבוע.

מי צודק

משנה מה הרוב קובע.

אם החליטו שיש נגיף אז הוא ישנו.

דיי לא נכון! אתה רציני?! איך אמרת קוראים לזה? קורונה? מה כמו הבירה? לא נכון, איזה קטע...

אנשים פוחדים לצאת מהבית?! אסור לצאת?!! מה זאת אומרת אסור? מי זה שאסר? מה.. הקניון סגור?! לא הבנתי..

איך זה הגיוני? מה אנשים לא עובדים? מה יהיה עם הכלכלה? זה לא הגיוני, כמה זמן זה כבר ככה? כמעט שבועיים?!

*

כן אבל זה הכל בהדרגה הם עושים, לאט לאט, כל יום מוסיפים איסורים והגבלות והחמרת הגבלות ומיניין החוליםםםםם מרקיע שחקים. זה עולה ועולה ומוכפל והוֹפּ מת לו עוד אדון בן 80, ועוד קשישה בת 90 הלכה לעולמה, ואיטליה?! מה קורה שם בלומברדיה לעזאזל?! איך זה שהם נופלים שם כמו זבובים כל הזקנים? והבית אבות בו משתוללת המגיפה, תהיה פה קטסטרופה אם לא תגיע סיירת הבדיקה, מה עם הבדיקוותתת?!? אני לא מבין למה לא בודקים את כולם, מה עם ערכות לבדיקה עצמית? כדי למנוע התקהלויות. ומה יקרה כשנגיע לשיא? מאיפה אז נשיג מכונות הנשמה? ונשמיות? הכי בטוח זה כרגע להישאר בבית, ולשטוף ידיים טוב טוב, עדיף כל כמה דקות. לא צריך לצאת, אין לך למה לצאת בכלל, הווירוס הזה משוטט ברחובות והאוויר כולו נגוע בחלקיקים לא ברורים... תישאר בבית עדיף! עדיף לך ועדיף לכולנו, אם אתה רוצה לשמור על האנושות, תשב בבית! אתה יכול למנוע אסון אם רק תשב בבית שבועיים. שבועיים? כן כן סך־הכל שבועיים, תהיה בבידוד, לא יקרה כלום, אף אחד לא ימות. תהיה קצת עם עצמך, עם הילדים, תעצור את המירוץ, זה בריא לגוף ולנשמה. זה עושה טוב מידי פעם לגלות את עצמך.

שבועיים? אתה מבטיח? אני לא נשאר בבית דקה יותר משבועיים אתה שומע! רגע שבועיים או שזה כבר חודש? מתי זה בכלל התחיל? מה יהיה אם זה הסוף שלנו? אולי כבר לא נוכל לחזור אחורה למה שהכרנו, אולי זה שבועיים שאין להם דרך חזרה. הרי הווירוס הזה שמטיל אימה על עולם שלם, אנחנו לא באמת יודעים עליו משהו. צריך מסיכה או לא? כמה זמן הוא דוגר? באיזה טמפרטורה הוא נכחד או נשרף? לא הבנתי, אז לשתות תה או לא?! הוא שורד על ברזל? על עצים? בים הוא שורד? מקווה מותר או אסור? ולים אפשר להיכנס או שיקנסו אותי? 

כלום אנחנו לא יודעים, כל אחד אומר משהו אחר ואני שואל איפה כל המומחים לעזאזל?! למה ההורים שלי רואים בחדשות רק חרטוטים ורכילויות, למה לחזור על אותם השורות דקות על גבי דקות, שעות על שעות ימים על לילות, שבתות על שבתות. 

שבועיים שאולי אין להם סוף, הרי איך חוזרים אחורה מכאן? איך נכריז על תבוסה של ווירוס שאנחנו לא באמת יודעים. איך נחזור לגעת אחד בשני? איך נרפא את הפרנויה הזאת שרוקמת עור וגידים, מתעצמת ומטָרֶפֶת את כל הכבשים. לפרנויה, לחרדה, יש חיסון לסוג כזה של מגפה?

*

האויב הוא בלתי נראה, נכון לעכשיו. אנחנו בדקנו במעבדות ו... עדיין הדברים לא מספיק בהירים, אבל ע"פ כל ההערכות וכל הציפיות עד שבועיים אנחנו נגלה מספיק פרטים כדי לדעת איך לפעול. וכולנו תקווה שבקרוב אפילו נצליח לפתח חיסון. כנראה הוא יהיה יקר, אבל זה יהיה שווה את זה. רק מחוסנים יוכלו לעבוד עם ציבור, רק מחוסנים יקבלו יציאות וזכויות. המחוסנים יזכו לגעת ולאהוב, אולי אפילו יקבלו תו מחוסן לרכב, יורשו לנהוג ויורשו לחנות. יורשו להסתובב נטולי מסכות. אולי יום אחד חלומו של כל אדם יהיה רק להיות מחוסן. 

והאויב, עלום הפנים, יצייר לנו מציאות חדשה, שלא כל כך מאירה פנים. מותר אהבה אבל מרחוק, בזום או בסקייפ, נעשה לכם אפילו מחיר מוזל על התשתית וְהַסַּפָּק. 

אני אוהב את החרחור של הגיטרה בשיר הזה.

עמוק בפנים היא יודעת שהיא שמש, היא רוצה להאיר ולהחיות הכל, בלי הפליות ובלי מסכות. להשפיע, לשנות להזיז הרים וגבהות, ערים ומדינות. אבל היא כלואה בגוף ירחי, שאין לו אור משל עצמו, אלא הוא מאיר רק מאורו שלו. לכן עמוק בפנים היא חייבת שהוא יתעניין בה, שידאג לה. עמוק בפנים היא כמהה שרק יביט בה, בעיני השמש שלו שמאירות את נשמתה ומכניסות בה חיים. חמה שהפכה ללבנה, בעל כורחה. היא זורחת כשהוא גאה בה, בילדה הקטנה שלו שלא באמת יכולה לבדה בעולם הזה של הגברים והשרירים. היא צוהלת ושמחה כשהוא אומר לה שהוא שלה ורק שלה. דילמה בין מהותה כחמה, לבין היותה ללבנה. היא רוצה להיות גדולה, להנהיג ולשלוט, אבל בסוף כל יום היא נזכרת שיש לה חור, וכשממלאים אותו זה עושה לה נעים, מערפל לה את כל החושים. החור הזה מפריש נוזלים ולא תמיד זה בשליטה, וזה מביך שדווקא הדברים הכי משפילים הם הכי מרטיבים. במקור היא הייתה גדולה, גבוהה, אך היא צומצמה והורדה, ואולי זאת העבודה שלה כאן, לשלוט ולמתן את הרצון המהותי שלה להאיר ולמצוא את מקומה הצנוע תחת האיש שיהיה לה לבעל והיא תהיה לו לבית. 

איפה עובר הקו הזה שמפריד בין השפלה לכבוד, בין ג'נטלמן לשולט, בין השפיות לשיגעון. בין פמינזם לפטריארכליות. בין קבלה למגדר.

אומרים שהרגע בו אתה מתחיל לחיות הוא הרגע בו אתה מפסיק לפחד למות ומפסיק לפחד לחיות. רוב האנשים פוחדים למות, זה ידוע. לגבי מספר האנדים שפוחדים לחיות - אני מרגיש שבזמן האחרון הוא במגמת עלייה. היה לי רגע אחד כזה בחיים, שהייתי בתודעה הזאת ב־100% - לא מפחד למות ולא מפחד לחיות. זה היה בגיל 18 במסיבת טבע, עשיתי המון סמים והמון אסיד, הרגשתי שאני מאבד את השפיות. הייתי בטוח שאני משתגע, ואפילו הרגשתי לרגע את הסרט נע של כל חיי עובר אל מול עיניי והייתי בצער על זה שהפסדתי את החיים. הייתי בטוח שזה הסוף, שלי, כאילו חציתי גבול שאין לו חזור. הייתי בטוח שאני הולך למות, הרי משוגע חשוב כמת בימינו, (בניגוד או בהתאם לברייתא: "ותניא, ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים"). הייתי בצער גדול, בפאניקה גדולה על כך שאני הופך למשוגע. עדיין לא הספקתי לחיות, כי די פחדתי לחיות אז, בגלל ביישנות גדולה ומופנמות שאולי גרמו לחרדות חברתיות מדומינות. ביולוגית חייתי, אבל הייתי מלא מחסומים וחששות, פוטנציאל לא ממומש, ילד מקסים עם משהו מיוחד בעיניים אבל שמרתי את הכל לעצמי, לא שיתפתי אף אחד באמת. אז כשהרגשתי שכל עולמי חרב עלי, על כך שאני 'מת', על הצער שלא אזכה לשבור את המחסומים שעצרו אותי ומהמחשבה על האכזבה הגדולה שאני הולך להסב להוריי כשישמעו שהילד שלהם יתפלפּ מסמים. לאחר זמן כלשהו הצלחתי להירגע, אני לא יודע כמה זמן נמשך המשבר הזה, אבל נראה לי שזמן הוא לא פקטור משמעותי ברגעים כאלו, נרגעתי והבנתי שאני עדיין נושם. אמנם אני רואה דברים לא הגיוניים והמחשבות בראש משתוללות, אבל עדיין, פיזית - אני חי. אני נושם, יש לי מגע בידיים, אני שומע, אני מדבר, העיניים שלי הם אלו שתיעתעו בי, רק הים הרגיע אותי, ימה ליתר דיוק, זאת היתה הכינרת שהרגיע אותי והחזירה לי את השפיות. עדיין לא הייתי בטוח אם אני הולך למות או לא, הסמים היו כל כך חזקים שכל פעם שהייתי מוריד את העיניים מהים, הייתי רואה צורות ומריחות וצבעים, אנשים שנקלעו לעיניי שינו צורות והפנים שלהם התעוותו, התרחבו או הצטמקו. על כך פנים הבנתי שיש פה רק עיניין של ויזואליות אך לא ידעתי אם זה יעבור או לא, אבל החלטתי שעכשיו זה הזמן הכי טוב לחיות. כי אם לא עכשיו אז אימתי? 

אז התגברתי על הפחד שהיה לי לחיות, בגלל שהשלמתי עם זה שאני קצת מת, אז חייתי, הצחקתי אנשים וצעקתי, ורצתי הכי מהר, קפצתי והסתכלתי לכולם עמוק עמוק בעיניים ודיברתי שטויות, והחמאתי ואמרתי את דעתי, לכולם, לכל מי שתפס את תשומת ליבי, לא עצרתי כלום, נתתי לכל מחשבה לצאת לכדי מעשה. זה היה פסטיבל והיו אינסוף אנשים והיה סיכוי שזה היום האחרון שלי לחיים אז עשיתי הכל כאילו אין מחר. 

× אני זוכר שעשיתי לעצמי מבחן שפיות כשהתחלתי לחיות שם, מבחן המצית, הסתובבתי ופשוט ביקשתי אש מאנשים לסיגריה שלא היתה לי והתחלתי פשוט לדבר איתם ולבדוק את רמת התקשורת שלי. שכנראה לא הייתה במיטבה, אבל הסתכלתי עמוק בעיניים של כולם וחיפשתי שם תשובות לשאלות שלי ואולי ראיתי קצת תשובות לשאלות שלהם.

עבר עשור מאז פחות או יותר, אני מרגיש שעדיין יש לי פחד לחיות, אני רוצה לומר שאני לא מפחד למות אבל אני מפחד גם קצת למות. אני רוצה להתחתן לפני, רוצה להביא ילדים לעולם, לגדל אותם קצת, לעשות נחת להורים ואז לא אפחד למות. בנוגע לפחד לחיות אני במצב בעייתי, הבנתי שהחיים האמיתיים שאני רוצה דורשים מחויבות ועמל, דורשים ויתורים וניהול זמנים ואני עדיין מכור לשטויות. אז כרגע אני בכנות פוחד לחיות ופוחד למות.

הרבה זמן שלא התאהבתי במוזיקה חדשה, אבל תודה לאל שזה עדיין קורה אחת לאיזה זמן מוגבל.

אז למי שמחפש אהבה חדשה ומתחבר לסגנון ההינדי (?) מוזמן להקשיב לשני האלבומים הקיימים של ההרכב הישראלי המוצלח הזה. האמת שאין לי כל כך מושג על מה מדברים השירים, אבל המוזיקה עצמה משרה עליי אווירה טובה ומיוחדת. הסאונד וההפקה עשויים היטב והשירים מאוד קצביים והזמרת שרה נעים, מדויק וללא מאמץ. 

הרבה זמן שלא כתבתי, לעצמי ולעולם. אז הנה אני מצרף כאן אותיות למילים שמצטרפות לרעיונות, נותנות ביטוי למחשבות. 

קהלת כתב על עיתים, בפרק ג', אחד הקטעים החביבים עלי בתנ''ך, אולי גם אחד המפורסמים.

לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ (ס)

עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ׃

עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת׃

עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד׃

עֵ֚ת לְהַשְׁלִ֣יךְ אֲבָנִ֔ים וְעֵ֖ת כְּנ֣וֹס אֲבָנִ֑ים עֵ֣ת לַחֲב֔וֹק וְעֵ֖ת לִרְחֹ֥ק מֵחַבֵּֽק׃

עֵ֤ת לְבַקֵּשׁ֙ וְעֵ֣ת לְאַבֵּ֔ד עֵ֥ת לִשְׁמ֖וֹר וְעֵ֥ת לְהַשְׁלִֽיךְ׃

עֵ֤ת לִקְר֙וֹעַ֙ וְעֵ֣ת לִתְפּ֔וֹר עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר׃

עֵ֤ת לֶֽאֱהֹב֙ וְעֵ֣ת לִשְׂנֹ֔א עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה וְעֵ֥ת שָׁלֽוֹם׃ (ס)

אני חושב שחשוב לזכור ולהזכיר שבאמת יש זמנים, יש תקופות, מכל מיני סוגים. זמנים שבאים והולכים ומתחלפים, הם לא באמת אנחנו, הם הרקע עליו אנחנו מתנוססים, עליו אנחנו נוכחים. נראה לי שכמו לכל אחד יש לי עיתים של חכמה ועיתים של טפשות, עתים שאני משתלט על הרקע ועיתים שהרקע משתלט עליי. אז עכשיו עבורי זה לא זמנים מיניים, לא מחפש חוויות חד פעמיות. זמנים של לולה מארש וש''י עגנון, זמנים של סוף החורף ותחילת האביב.

יש עת שלא מאפשרת לי לקרוא יותר מחמש שורות, עת שגורמת לי לגלול ולגלול בחיפוש אחר תמונות רדודות. עת שהיצרים מתגברים והשכל נבוך.

ויש עת של בגרות ואחריות, עת של פואטיקה ושנינות, עת יצירה והתמדה, עת של רוגע וסבלות.