אומרים שהרגע בו אתה מתחיל לחיות הוא הרגע בו אתה מפסיק לפחד למות ומפסיק לפחד לחיות. רוב האנשים פוחדים למות, זה ידוע. לגבי מספר האנדים שפוחדים לחיות - אני מרגיש שבזמן האחרון הוא במגמת עלייה. היה לי רגע אחד כזה בחיים, שהייתי בתודעה הזאת ב־100% - לא מפחד למות ולא מפחד לחיות. זה היה בגיל 18 במסיבת טבע, עשיתי המון סמים והמון אסיד, הרגשתי שאני מאבד את השפיות. הייתי בטוח שאני משתגע, ואפילו הרגשתי לרגע את הסרט נע של כל חיי עובר אל מול עיניי והייתי בצער על זה שהפסדתי את החיים. הייתי בטוח שזה הסוף, שלי, כאילו חציתי גבול שאין לו חזור. הייתי בטוח שאני הולך למות, הרי משוגע חשוב כמת בימינו, (בניגוד או בהתאם לברייתא: "ותניא, ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים"). הייתי בצער גדול, בפאניקה גדולה על כך שאני הופך למשוגע. עדיין לא הספקתי לחיות, כי די פחדתי לחיות אז, בגלל ביישנות גדולה ומופנמות שאולי גרמו לחרדות חברתיות מדומינות. ביולוגית חייתי, אבל הייתי מלא מחסומים וחששות, פוטנציאל לא ממומש, ילד מקסים עם משהו מיוחד בעיניים אבל שמרתי את הכל לעצמי, לא שיתפתי אף אחד באמת. אז כשהרגשתי שכל עולמי חרב עלי, על כך שאני 'מת', על הצער שלא אזכה לשבור את המחסומים שעצרו אותי ומהמחשבה על האכזבה הגדולה שאני הולך להסב להוריי כשישמעו שהילד שלהם יתפלפּ מסמים. לאחר זמן כלשהו הצלחתי להירגע, אני לא יודע כמה זמן נמשך המשבר הזה, אבל נראה לי שזמן הוא לא פקטור משמעותי ברגעים כאלו, נרגעתי והבנתי שאני עדיין נושם. אמנם אני רואה דברים לא הגיוניים והמחשבות בראש משתוללות, אבל עדיין, פיזית - אני חי. אני נושם, יש לי מגע בידיים, אני שומע, אני מדבר, העיניים שלי הם אלו שתיעתעו בי, רק הים הרגיע אותי, ימה ליתר דיוק, זאת היתה הכינרת שהרגיע אותי והחזירה לי את השפיות. עדיין לא הייתי בטוח אם אני הולך למות או לא, הסמים היו כל כך חזקים שכל פעם שהייתי מוריד את העיניים מהים, הייתי רואה צורות ומריחות וצבעים, אנשים שנקלעו לעיניי שינו צורות והפנים שלהם התעוותו, התרחבו או הצטמקו. על כך פנים הבנתי שיש פה רק עיניין של ויזואליות אך לא ידעתי אם זה יעבור או לא, אבל החלטתי שעכשיו זה הזמן הכי טוב לחיות. כי אם לא עכשיו אז אימתי?
אז התגברתי על הפחד שהיה לי לחיות, בגלל שהשלמתי עם זה שאני קצת מת, אז חייתי, הצחקתי אנשים וצעקתי, ורצתי הכי מהר, קפצתי והסתכלתי לכולם עמוק עמוק בעיניים ודיברתי שטויות, והחמאתי ואמרתי את דעתי, לכולם, לכל מי שתפס את תשומת ליבי, לא עצרתי כלום, נתתי לכל מחשבה לצאת לכדי מעשה. זה היה פסטיבל והיו אינסוף אנשים והיה סיכוי שזה היום האחרון שלי לחיים אז עשיתי הכל כאילו אין מחר.
× אני זוכר שעשיתי לעצמי מבחן שפיות כשהתחלתי לחיות שם, מבחן המצית, הסתובבתי ופשוט ביקשתי אש מאנשים לסיגריה שלא היתה לי והתחלתי פשוט לדבר איתם ולבדוק את רמת התקשורת שלי. שכנראה לא הייתה במיטבה, אבל הסתכלתי עמוק בעיניים של כולם וחיפשתי שם תשובות לשאלות שלי ואולי ראיתי קצת תשובות לשאלות שלהם.
עבר עשור מאז פחות או יותר, אני מרגיש שעדיין יש לי פחד לחיות, אני רוצה לומר שאני לא מפחד למות אבל אני מפחד גם קצת למות. אני רוצה להתחתן לפני, רוצה להביא ילדים לעולם, לגדל אותם קצת, לעשות נחת להורים ואז לא אפחד למות. בנוגע לפחד לחיות אני במצב בעייתי, הבנתי שהחיים האמיתיים שאני רוצה דורשים מחויבות ועמל, דורשים ויתורים וניהול זמנים ואני עדיין מכור לשטויות. אז כרגע אני בכנות פוחד לחיות ופוחד למות.
