כמה ביקורתיות - ככה עבודה.
כמה יש לי לתקן, כמה גאווה, כמה אנוכיות.
אני בספק אם אמצע פעם מישהי שבאמת ארצה ואצליח להקשיב לה, יותר מעשר דקות רצוף.
עד היום, כל היכרות בתחילתה מרגשת ומסקרנת אבל לא עובר הרבה זמן עד שמגיע השלב שאיך שהיא מדברת בא לך רק שתסתום.
פתאום אתה מגלה כמה חוסר ביטחון יש בה, כמה אנוכיות, כמה היא רוצה רק לעצמה, כמה היא לא יודעת כלום, וכמה היא לא מוכנה להודות בזה..
וגם כשאני מצליח להקשיב, להתעניין ולהכיל אותה עם כל החבילה שלה, זה מצריך עבודה אינטנסיבית מאוד.
יש לי מין כשרון כזה לאתר מגרעות, לסרוק ולמצוא את כל הפגמים. מין כשרון חולני כזה.
אני יודע גם ללמד זכות וגם לראות את כל הנקודות הטובות, אפילו הכי מזעריות. אבל עצם קיומו של הצד השלילי הזה, אפילו שהוא לא הכי דומיננטי - מתסכל אותי מאוד.
אז אני יודע שיש הרבה עבודה כדי לתקן את זה, אבל מתי תגיע האחת שארגיש שבאמת שווה להשקיע את המאמץ.
*
מאז שעזבתי את עולם המכירות, הפסקתי להתאמץ להסביר את דעתי לאחרים, הפסקתי להתאמץ בעת וויכוחים, כי רוב החיים שלנו נעים סביב שטויות.
לא רוצה להקשיב? לא צריך. לא רוצה לשמוע אותי? הכל בסדר, לא חייב. לא רוצה לעשות 5% הנחה? לא נורא. לא עונה? לא בא לך עליי? עפה על עצמך? הכל בסדר, זכותך המלאה.
במכירות זה אחרת, זה הלחם שלך. אם לא תתאמץ לא תרוויח. אז יש כאן טריגר חזק שגורם לך לעשות הכל כדי לשכנע. התגמול הוא מיידי. אתה חייב להיות מתוחכם, מניפולטיבי ושקרן. אתה חייב לחשוב כמה צעדים קדימה, אתה הופך לצייד.
אין לי חסכים ברוך השם, אני שלם עם עצמי, שולט בעצמי והולך לישון בראש שקט. העיניין הוא שאם אני לא מרגיש צורך להתאמץ כדי להבהיר את דבריי, או לשנות את דעתך, כנראה שאת\ה לא שווים את המאמץ. במיוחד כשאני נתקל בחומות ענק של אגו למולי, אז בכלל יורד לי כל החשק אפילו לנסות. אין טעם.
אז מתי מתי תגיע האחת שאמצע אותה מתאימה? ראויה למאמץ?
*
זה לא קל להיות אבא. במובן המנטלי, זה להזיז אותך ואת כל הסיפור שלך לצד, ולהתמקד עכשיו בעולם אחר. להיות ער לניואנסים הכי קטנים, לקרוא בין השורות, לשמוע את הניגונים של כל ההברות. להקשיב לשפת הגוף שלה, למבטים, למצבי הרוח. לזכור שאתה מתעסק עם ילדה, אתה צריך למלא אותה באנרגיית חיים כדי שתתנהג כמו גדולה, אבל בפנים היא תמיד תהיה קטנה. היא יכולה לעשות הכל אבל בכל סוף יום היא תחזור להיות הילדה הקטנה שלך שזקוקה לצומת לב והקשבה. הכי קשה זה למצוא סיבה לכל זה. למה לי כל זה?
רוב העבודה היא להזיז את עצמך, כי אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, או 'אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד'. וזאת ואחאד עבודה. קשה מאוד, מנוגדת לכל ערכי העולם המערבי שלנו, ששם את ה'אני' במרכז. העבודה היא לזכור שכל העולם לא נברא אלא עבורי, אבל יחד עם זאת לשים אותי עכשיו בצד, כדי לראות שאני לא כאן לבד.
לא מצאתי שיר מתאים, אז זה משהו מצחיק במקום.
נכון שאם ננתח את הכל, אני חתיכת אגואיסט שדואג לעצמו. אבל עדיף להיות אגואיסט כנה, מאשר אלטרואיסט צבוע.