זה מין רגע כזה שמגיע בדרך כלל אחרי פסח, כשאתה מחפש אחרי חפץ כלשהו שאתה בטוח ששמת בארון, או מתחת למיטה. וכעבור כמה דקות של חיפושים מזדקף לו איזה ענף זיכרון ומאיר לך ש-"ואללה זרקתי את זה בפסח...". נשאלת השאלה מתי באמת דעתי הייתה מיושבת יותר. אז בפסח - בְּמוּד הניקיונות והרוטציה של הזבל החומרי שלנו, או עכשיו - כשאני מחפש וצריך את החפץ הנ״ל.
החיים הם סוגייה מורכבת למדי, ואנחנו שוחים באוקיינוס של הֲסָחוֹת-דַּעַת. במקרה הטוב - אנחנו יודעים לשחות, במקרה היותר טוב - יש לנו מושג לאן אנחנו שוחים. במקרים הפחות טובים, אנשים סתם צפים או נאחזים בכל מיני קרשים; למקרה הגרוע ביותר כולנו בסופו של יום מגיעים.
*****
בפעם הראשונה זה היה כשקיפלתי חיים של שנה וחצי לתוך 2 מזוודות, אמרתי שלום ואולי להתראות למי שהספקתי והחזקתי חזק חזק את הדמעות, כי ככה לימדו אותנו בסרטים וברחוב - שגברים לא בוכים. עליתי על מטוס, אני והגיטרה, וכמו שמאיר אריאל אומר, "זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה". אולי זה היה רגע של ישוב-דעת ואולי לא, ימים לא בהכרח יגידו.
בפעם אחרת, עוד רגע שטען לישוב בדעת, הפעיל את הַמֹּחַ, ששלח פקודה לַיָד למחוק קשר וואצאפ של כמה חודשים טובים. פָּאף, נמחק כלא היה. לא תמונה ולא זיכרון.
רגעים של ישוב-דעת טוענים להארה שהם יודעים מה נכון לנו, מה הכיוון. כמו שוברים את ההגה רגע לפני סטייה מהכביש, או כמו סתם דיאטה לכבוד בוא האביב. סוקרטס טען שברגע שאדם קולט שהתאווה שלו פוגעת בו, הבנה אמיתית - בו ביום נחלש כוחה של התאווה. הרמב"ם מנגד, האריסטוטלי, ראה בתאוות משהו טמוע באדם, מלחמה אין סופית. על כן אמר שלמה המלך "בתחבולות תעשה לך מלחמה".
אומרים שבפסח באה על ישראל מנה עגונה של ישוב-דעת, הוציאה אותם מעבדות לחירות.
