פואטרי סלאם
הייתי השבוע בהופעת פואטרי סלאם והיה כיף. היו כאלה חובבנים שעלו בפעם הראשונה והיו כאלה ותיקים שדפקו הופעה. יש משהו ברגע הזה שבנאדם עומד חשוף ומשמיע את קולו ואת דעתו, מנגן את האומנות שלו, בשפה שלו ובשפתיים שלו.
הרגשתי צורך לכתוב את עצמי אחרי ההופעה, אבל לא יצא כלום. כתבתי וכתבתי ומחקתי, כהרגלי בקודש, מצפה לשלמות. אבל כנראה שהשלמות היא בפשטות. או שהיא סוביקטיבית, שמתי לב שזיהיתי שם קטעים מושלמים מא' ועד ת' שאנשים דיברו, ולמרות זאת ישבו לידי בנות שהעזו להתעסק בטלפון בזמן שזה קורה, כאילו זה לא מעניין אותן. מנגד הקטעים שהיו בעיניי יותר רדודים מבחינת הטקסט או הביצוע, העיפו אנשים בקטע מוגזם. האם אומנות ניתנת למדידה? זה נושא לפוסט אחר.
הבנתי שיש לי גם קושי לפרסם, למרות שהכל כאן עלום־שם. איכפת לי, משום מה, איך האיש־עם־העניבה שלי, יצטייר בעיניים הבוחנות של הניקים האלה על הרקע השחור־אדום האפל הזה. אבל זה סתם פיקציה, אני יודע שאני לא באמת מעניין אף אחד כאן, וזה דווקא כן ניתן למדידה. אז אני כותב את עצמי, את הלא־מושלם שלי, לא עושה יותר מידי עריכות ולא משקיעות יותר מידי דקות. כתיבת־רצף כמו שקוראים לזה במקומות מסוימים. אומרים שזה בריא, זה בריא. חוץ מזה מתחילה עכשיו תקופת מבחנים אז לא תזיק לי קצת עבודה על הקישוריות שלי.
שבוע שעבר ובשבוע שלפניו עישנתי ירוק אחרי שלא עישנתי מלא זמן; המון זמן. והיו לי תקופות של סאטלה יום וליל, שברוך השם חלפו ובעזרת השם לא יחזרו. אז כמו כמו נרקסיסט טיפוסי, התמדתי ועישנתי כל ערב, כמעט במשך שבוע. עישנתי לבד עם עצמי וחשבתי מלא מחשבות הזויות ומוזרות. היופי בסאטלות זה שאתה מקבל נקודת מבט חדשה על כל דבר, כמו לחבוש משקפיים אחרות לכמה שעות. פתאום כל הדברים הכי בסיסיים וטריוויאליים הופכים לפלא־פלאים. בקיצור נגנבתי על זה שאנחנו אשכרה יכולים להעביר מחשבות בין בני־אדם. לתקשר. ויש רמות תקשורת, יש אנשים שאנחנו מצליחים לקודד את הרעיונות שלנו במהירות ובפשטות והם יבינו אותנו בצורה מושלמת, ויש אנשים שלא יבינו גם אם נכתוב את עצמנו בספר. ואם תקשורת בכלל זה נס גלוי שאנחנו לא תופסים, אז תקשורת טובה זה כבר עושה צמרמורות.
זכיתי לחבר אחד כזה, שהיתה לנו ממש טלפתיה בתקשורת שזה היה מטורף. היינו מבינים אחד את השני רק במבטים. עבדנו יחד במכירות וזה היה שילוב מנצח. הגורל הפריד בינינו לעת עתה, גם האחרונה שיצאתי איתה - הייתה לנו תקשורת מיוחדת. הייתה הכלה, כל צד נתן לשני מקום לנסח משפטים ורעיונות ארוכים ומורכבים. אבל לצערי הכימיה פחות נכחה.