אולי אני כאן כי אני מזוכיסט, או כדי להרגיש קטן ולקבל פרופורציה של המין האנושי מול הטבע, או אולי אני פשוט אוהב לחוש את האלמנטים, או בשביל המפגש החזק והאינטימי עם הטבע. ניחושים כולם, אבל עובדה שאני כאן על הסלע המושלג והענקי הזה. מטפס כמו עכביש על קיר. אל תבינו אותי לא נכון, ממש כיף כאן - ההר לא סולח על טיפשות ומחלק הזדמנות שניה רק לעיתים רחוקות. כל מעידה עלולה להפוך לנפילה, כל קשר שגוי בחבל עלול להוביל לנפילה. הרוח דוחפת, הקור מקפיא והקרינה יוקדת. הכל חד משונן, קריאה שגויה של המסלול פותחת עוד סכנות, קריאה שגויה של תנאי הקרח או הערכה שגויה של התחזית פותחת עוד סכנות, כל עיכוב בזמנים פותח עוד סכנות, ועוד ועוד... בקיצור מדיטציה על ניהול כאוס.
ההר משול לפירמידת צרכים(מסלאו) רק הפוכה, כשהצרכים הבסיסיים ביותר מופיעים בפסגת ההר. ככל שמטפסים כלפי מעלה, מתרחקים מציוילזציה. בכל צעד הופכים יותר מבודדים. המחסור והגעגוע רק מתחזקים והכמיהה לספק רצונות גופניים לא מרפה מהשכל - לעמוד על קרקע יציבה, לנוח, לשתות, לאכול, להתחמם, להרגיש בטוח, לשחרר דריכות ולנדוד במחשבות.
בדרך ככל אומרים רק מה שחייבים לומר, הכל בלאקוניות מבצעית - "מטפס", "מאובטח", "טייק"(לקחת את העומס מהמטפס למנוחה), "סלק"(לתת עודף חבל). הכל בשפה טכנית או מלל גיאוגרפי על המסלול, אבל כשיש זמן לקשקש, נושא השיחה יחלוף מהר מהנוף שעוצר את הנשימה, ללשיון ציורית על ארוחה חמה ועשירה.
מה שרבים לא מודעים לכך שהפסגה, למעשה היא רק נקודת אמצע הדרך. יש לשוב בשלום לעמק. סטטיסטית בשלב הזה קורים הרבה טעויות. יש נטייה להשקיע את מרבית המשאבים להגיע לפסגה ואז מותשים בירידה, מרפים את הדריכות, ולפעמים משלמים בחייהם על הטעויות.
אחרי שיורדים מההר ושבים לציליזציה, האדרנלין יורד, הדריכות צונחת, ועולים בעצלתיים בפירמידת הצרכים. חולצים נעליים, פושטים את השכבות, אוכלים כמו גדולים, שותים יין או בירה וקינוח. לפעמים אפשר לשרוף בין שלושת אלפים לששת אלפים קלוריות רק מיום טיפוס אחד. לכן אי אפשר להחזיר באמת את הקלוריות האלה, לא משנה כמה אוכלים. אבל אחרי הרפתקה שכזו מעריכים ונוצרים כל ביס וכל לגימה.
יתכן שזה רק אני, אבל אחרי שהפשרתי ושבעתי והשרירים שלי כבר פחות תפוסים, אני חושב רק על מין. כל מה שאני רוצה לעשות זה להתכרבל מול האח הבוער עם אישה גדולה ושופעת. כמו לוחם שחוזר מהקרב או מלח שחוזר מהים. אבוא אליה ואתן לה להפשיר אותי בתוך זרועותיה. לפנק אותה, להשתטות איתה ולהתגרות בה, להתעטף בחום הנשי והמכיל שלה. לעוף ממחסור תהומי לשפע שעולה על גדותיו. לתת למשקל האדיר שלה ליפול עלי. להימעך תחתיה, לינוק ממנה את האנרגיה הלוהטת. להינמס על העור הרך והעדין שלה. להיבלע אל תוך העמק המרהיב שלה.
body landscape
איור דיגיטלי מאת David Moko James
תמונה אמיתית שלי, מהאלפים