יש לי בעיה עם כתיבה על הרס עצמי. תמיד כשאני מצליח להעלות בכתב את המחשבות על הרס עצמי אני מרגיש שלא כתבתי כלום. כאילו הוצאתי טיפה מהים, והטיפה הזאת לא ממש יכולה להעיד כלום על הים. מסיבה זו אני לא מבטיח לכתוב שום דבר שיהיה לשביעות רצוני. הספק הזה נוכח מהמילה הראשונה שעולה סביב הנושא.
כתיבה, כידוע זה עסק נורא תרפי. זה נכון מאוד כל עוד נותנים ביסים בגודל סביר. בדרך-כלל, אחרי פריקה לידי מילים יש תחושה של שחרור, כמו גיבוי של מחשבה מופשטת או זיכרון על כונן חיצוני. הרס עצמי, לעומת זאת הוא חתיכת מפלצת. לפחות מחוויותי. כמו דרקון ההידרה, קשה לצאת גיבור מולה. זה כמו להילחם אש באש, או לנסות לברוח מהnothingness מהסרט "הסיפור שאינו נגמר". רק תבחרו דימוי כי לא מצאתי אחד שמתלבש כמו שצריך - חזק ככל שתיהיה.
מצד שני, כתיבה היא גם פרידה. אז יתכן שיש סיבה למה זה כל כך קשה לדגום מהבהמה הזאת. יש לי עוד דרך לעבור לפני שאבין מה הסיבה. לאט-לאט, צעד-צעד, אגיע לשם.