אני ואני ואני ואני ....

שגם את יכולה להכאיב לי

ואחרי שעתיים שמעכתי אותך

נשכתי קצת 

הספנקתי הרבה

תפסת לי את הפטמה וסובבת

זה מרגש אותי לראות אותך ככה את אומרת

אותך זה מרגש?!

אותך?!

תודה!!

פעם נדע באמת מה אנחנו רוצים?

מה אנחנו צריכים נדע?

כמה חשוב לנו שיראו אותנו.

חשוב לנו?

למה לא משנה מה אנחנו כותבים, תמיד אנחנו כותבים את אותו הסיפור, רק במילים שונות.

למה אנחנו כאן לעזאזל

נדע?

אם נכנס לפה מחבל עכשיו, הלך על שנינו.

#רק_בישראל

האמת שכבר לא בטוח

הוא לא זוכר מאיפה היא, מאז הוא צבר הרבה, בברכיים, על גב והכתפיים, בישבן .. אבל בעיקר בלב.

זאת ספציפית נמצאת על יד ימין וכמה שאני מנסה להזכר אני לא מצליח לחשוב איך היא נוצרה וזה ממש מוזר, כי את הצלקת בבוהן שנוצרה כשהוא פתח סכין יפנית בגיל חמש הוא זוכר. הוא השתמש בה כדי ללמד את הילדים שלו לא לשחק בדברים חדים. הוא גם זוכר את ההיא מגיל שלוש עשרה, בשפה העליונה ... כשהיה לו זה עניין לא פתור עם חתול. גם את אלה שבברך, מגיל עשרים. 

אבל לא את זאת שעל יד ימין, שנמצאת בין הורידים התפוחים שכרגע סיימו להזרים דם בצורה מואצת לשרירים אחרי אימון מאומץ של חצי שעה. 

היא שם 

הוא לא זוכר

....

אתמול יצא לי לראות שני פרקים on/off כזה מעונות שלא ראיתי. 

וואו פיצוץ 

עם מיץ יין, קפה, שתי סיגריות 

פיצוץ!!!

עד עכשיו זה עוד מורגש

או שיש לו פנטזיה שזה יקרה

להכניע את הפחדים שלי

הייתי בא עכשיו.

אם היית מבטיחה שזה יכאב אבל שאחר כך יהיה טוב יותר

הייתי מתייצב מיד.

אם היית יודעת להרגיע אותי עם יד עדינה על העורף או הכתף, ללחוש לי באוזן שיהיה טוב, להרחיק ממני צללים מהעבר, לדעת שאני חזק אבל גם חלש.

אם היית יודעת את כל זה, כנראה שהייתי שלך.

אבל אני לא חושב שאת יודעת ... שמישהי בכלל יודעת

אבל ההתראה של ההודעות פועלת

אולי אתעורר

זה יהיה מצויין

פייינננגגג

בחמש בבוקר

לא יודע למה

הגעתי לפה מתוך רעב

ליד על העורף

לציפורניים שורטות

להרגחש שאת מועכת אותי שורטת אותי סוטרתלוקחתבועלתמשפילהמשעבדת

קמתי מתוך כמיהה