פעם כשהיינו צעירים ותמימים והפורנו שלנו היה העמודים האחרונים במגזין לאשה, התחלתי לחשוב איך אני מוציא לפועל את מה שאני מרגיש לפעמים.
לא היו מיילים, שלא לדבר על כל מיני מסנג'רים, קיקים, טלגרם או כלוב. מה כן היה? היו תאי דואר, כי אם גרת אצל ההורים לא ממש רצית לקבל מעטפות מהסוג שאתה לא רוצה שההורים יפתחו.
אני זוכר שבעמודים האחרונים של לאשה, במודעות של חיפוש זוגיות, בתם מין מזדמן, ליד הדו מינית התל אביבית שחיפשה טוסיקאית (מי לא מחפש טוסיקאית), הייתה מודעה של קבוצת רוז שכתבה על עצמה שמדובר בקבוצת נשים ירושלמית שמחפשת נשלט שיתמסר אליה. אני לא זוכר בן כמה הייתי כך שאני לא זוכר אם הייתי בתול או לא, אבל אני כן זוכר כמה תשוקה הרגשתי, כמה רציתי להיות שם, עבורן.
היום הייתי כנראה שולח מודעה אבל אז עליתי על האוטובוס למרכז העיר ונכנסתי לסניף הדואר. בחוץ עמדו תאי הדואר הנחשקים שמתוך אחד מהם אשלה ממש מקרוב את הפרטים של קבוצת רוז המסתורית.
כאז, גם היום דואר ישראל הוא לא מופת של יעילות, שילמתי על תא לחודש וכשעמדתי לקבל מפתח אמרה לי הפקידה שיש תא שמתפנה בשבוע הבא ואבוא לקחת את המפתח.
כעבור שבוע, לא באתי. כנראה שהייתי מרוגש מדי, מפוחד מדי, צעיר מדי. גם נראה לי שזה היה בתקופה שפגשתי את מי שהיום גרושתי, כך שנכנסתי לסוג אחר של שליטה :)
עד היום אני תוהה מה היה קורה אם הייתי מגיע אחרי שבוע לקחת את המפתח. איפה הייתי היום.
אני לא חושב אם היה טוב יותר או רע יותר, אני שלם לגמרי במקום שלי.
רק חושב,שהחיים היו מעט שונים.
אגב, אם יש פה נציגות של קבוצת רוז מאז (אם באמת הייתה קבוצה כזאת) תקפצו לומר שלום אפילו בתגובות.
