הייתה זאת שמאוד אהבתי וחשפתי אותה לאט לאט לעולם שלי. היא נכנסה בסערה וטרקה את כל הדלתות, צלצלה בכל הפעמונים והשאירה אותי המום. לא מעט מהסיפורים בבלוג שלי נוגעים אליה.
המום לגמרי.
הסברתי לה מה זה מאנצ' לפני שיצאתי
היא הייתה נשמעת משועשעת קצת, לפחות כך נשמע.
אני יצאתי למאנצ' פגשתי חברים, חיבוקים
שיחות מעניינות כרגיל.
פתאום הודעה בוואטסאפ, ממנה.
איך הולך? שאלה.
מעולה, עניתי
הרבה אנשים?
לא מעט
שתי שניות של שקט.
תיגע בעצמך מתחת לשולחן.
..
..
מה?
מה לא ברור? כעסה.
תיגע בעצמך מתחת לשולחן!
נגעתי, ברור שנגעתי.
היא התעניינה עם הוא עומד.
כן ..
תוציא אותו מתחת לשולחן ותצלם.
היססתי, זה לא למאנצ'. עניתי.
היא כעסה קצת.
לך לשירותים!
הלכתי.
עכשיו תוציא אותו ותתחיל לשפשף.
התחלתי.
כל פעם שכמעט גמרתי היא הפסיקה אותי.
אחרי שסיימה איתי (אני כמובן לא גמרתי) היא שלחה אותי חזרה לשולחן מטפטף ועומד ומבוייש. לא נראה לי שמישהו שם לב אבל לא בטוח.
המניעה שלי נמשכה עוד כמה ימים כי לא הוצאתי אותו מתחת לשולחן (כמה היא רצתה שאובך וכמה אהבתי את זה) .. זה היה אחד המאנצ'ים (והיו כמה לא רעים).