אני ואני ואני ואני ....

גם כשהם חיו ביחד במשך שנים ארוכות, היא מעולם לא ידעה לאן הוא היה בורח.

כן, היא הייתה בטוחה שיש לו משהו מהצד, היא ידעה שהחיים איתה היו קשים עד בלתי ניסבלים והיא לא הבינה איך הוא הצליח להתמודד.

האמת היא שאף אחד לא הבין. 

היום יום היה פשוט מטורף, קושי רדף קושי, לא היה יום בלי מריבה, בלי צעקות. אבל הוא .... איך הוא עושה את זה, איך הוא מצליח לתפקד, איך הוא לא נשבר.

מה מאושש אותו, מה מחיה אותו.

מי יכול היה לדעת שהוא חי חיים כפולים, מי יכול היה לנחש שיש מקום ששם ממש טוב לו, ששם הכל רגוע, שבו הוא נאהב. וזה אפילו לא היה בעיר אחרת. זה היה מתחת לאף שלה ... אצלו בראש.

לשם הוא היה בורח מהמריבות שלהם, מהצעקות, מהתסכול.

שם הוא היה חושב על הבעיות המורכבות שעיניינו אותו, על הסיפורים שלו. כל היום יום היה שווה, כדי להצליח להגיע בסופו, חזרה לראש.

למקום הבטוח שלו.