לפני 5 שנים. 2 באוקטובר 2019 בשעה 20:50
לחזור לכתוב, הוא היה רגיל להביא אותה בקצרים וסוחפים שמשאירות אותן מעולפות. ואז כשהיו נפגשים, הוא ראה את המבט שלהן עובר על החספוס שלו. גם הטובות וגם הרעות נפלו בזה והאמת שגם הוא. הוא ממש נטה להאמין שהוא כזה מחוספס, שהזיפים שלו החומים עם הקצוות הבהירים ואלה שכבר התחילו להלבין הם משהו משהו.
וכשהיה חוזר ממפגש כזה היה שולח עוד חיצים לענן, יודע שכל חץ ישיג את המטרה המפרפרת שאליה כוון, כאילו באקראי, ברשלנות.
שתמיד תהיה לו מיטה שלידה יוכל לחלוץ את נעלי העבודה וגוף רך שיתרפק עליו.
אבל פעם, בכזאת רכות, כשכמעט נרדם, שלוטף עד לעלפון חושים, הוא הרגיש בקולר העור החום הגס (שאגב התאים מאוד לנעלי העבודה) שנכרך סביב צווארו. והרכה הזאת, אמרה לו: קום! בלחישה שהכריחה אותו להזדקף ... כן, להזדקף.
