פח האשפה של הנפש

קצת תרבות זה גם חשוב 

קלון ב- G7 
 
מילים ולחן: 

פתאום ההוא מגיע, לבוש מדי צבא
הוא שואל אם הוא מפריע, הוא עבר כאן בסביבה
החלטתי להיות נחמד, אמרתי לו 'כנס' -
באמצע הלילה הוא מזמין את עצמו לנס
אשתי אומרת היי ומתעטפת בחלוק
הוא מביט לה בעיניים כמו על כוסברה בשוק

הוא גילגל לעצמו סיגריה, סילסל את העשן
הוא סיפר איך בילדות שלו חשב להיות שחקן
אשתי שוכבת במיטה מחכה שזה ייגמר
הוא מביט בה ולוגם מהקפה שהתקרר
אחרי שעה רמזתי לו שאנחנו עייפים
הוא אמר לי 'שמע חביבי, תתגבר על הדחפים'

'תשמור את החביבי לשיחה עם הירקן'
'אין בעיה, אני אקרא לך שמאלן. 
היי, שמאלן, תהיה נחמד, תלך לקנות בקבוק
שתיה' - לעזוב אותם לבד או להשאר פה בחיבוק
ידיים אשתי אומרת לי שאין על מה לכעוס
אז מצאתי את עצמי בדרך אל הקיוסק

כשחזרתי עם הארטיקים הדלת לא נפתחת
שמעתי מבפנים את הצירים של המיטה
חורקים אמרתי לעצמי לא צריך להיות נביא
כדי לדעת שהאיש הזה ימצא את זה טבעי
התישבתי בפרוזדור, מוקף בחשכה
ניסיתי לדמיין אותה תנוחה אחרי תנוחה

אחרי שהוא הלך אני ארזתי מזוודה
אחרי שהוא הלך אני נשכבתי על ידה
היא לא הוציאה הגה, לא אמרה מלה

חשוב לה שאני אמצא מילים גם בשבילה

אבל מהר מאד נרדמתי, שלא בשליטתי

כיסיתי את חיי בערפל הזייתי

בו היה לי העונג לצפות, בכל שנותי.

״פעם הייתי מקבל את זה בגרביונים, היום רק בפיג׳מה”. 

הפעם לא פורנ. רק שיר של הארקטיק מאנקיז על איך זה שמתבגרים ומשאירים את הזימה מאחור. 

בכל מקרה במלחמה בין ליצנים ובריונים אני תמיד אהיה בצד של הליצנים. 

בעקבות הפוסט הקודם עלה לי זיכרון ישן. 

פעם אספו אותי שתי שולטות מהדאנג׳ן. לפני שמונה או תשע שנים, אחת החוויות הראשונות שלי. 

היא היתה מישהי שלמדה איתי בתואר הראשון והלכנו לבית של חברה שלה בדרום תל אביב. 

אני אף פעם לא הייתי מוצלח כעבד. תמיד היה לי נדמה שהרעב שלי להישלט מוציא את כל הכיף מההיכרות. רוב השולטות שלי היו כאלה שאהבו אותי כאדם ושלטו בי כי זה הדליק אותי. 

בכל מקרה אני באמת לא זוכר הרבה מאותו לילה. היה שם צלב, היה משהו לעשן (כנראה שאני הבאתי וככה הגעתי לשם) אבל היה משהו שאני לא שאני לא אשכח, שכונן משהו. 

החברה מהאוניברסיטה לא הרגישה טוב ואני הייתי במיטה עם החברה שלה. והיא נתנה לי פקודה שעד היום לא עוזבת אותי, היא אמרה לי: ״תתנהג כאילו שאתה אוהב אותי״. והנה הרגע שבו אתה קולט שהבתים שהבתים שמסביבך הם תפאורה דו מימדית. אף אחד לא יכול לגור שם, ואת הגשם שיורד עליך מוריד פועל במה עם משפך. אני בקושי מכיר אותך ובטח שלא אוהב, אבל בסיטואציה הזאת אני אגיד ואעשה הכל.

לפעמים  נראה לי שהפנטזיה הבדסמית היא מופע אוונגרד גרוטסקי על אהבה. 

במידה לא מועטה פטיש אכן סותר קשר מלא בין סובייקטים. האובייקט הפטישיסטי (חלקי בהכרח. שוט, מגף, סטרפ) בא על חשבון קשר עם אובייקט שלם.
קשר בין סובייקטים מעורר חרדה, צריך להתחשב ברגשות האחר, ברצונותיו, במאוויו. הוא יכול לדחות אותי. לכן אני מפנה את תשוקה לחלק. בתוך הגבולות של המחזה המתוסרט, המפונטז לפרטי פרטים החוקים ברורים. לא לחינם קוראים לזה שליטה. רוצים לאבד שליטה? תתאהבו במישהו שלם. תתמסרו לבנאדם ולא ליחסי הכוחות. תחפשו הדדיות. תתפשרו על המציאות ותניחו לפנטזיה.

בגלל שאני מנוי אפור שפל ובזוי אפילו אני לא מסוגל להעלות תמונות כמו שרציתי. 

במקום זה אני אנסה להעלות סרטונים ולתאר אותם ברשימה. 

כאן מדובר בסרטון ישן של שולטת יפה בלבוש פטישיסטי מתעללת בישבן של גבר נשלט. 

נראה שהיא די נהנת מזה. היא מצליפה בו בשוט ארוך ומחדירה לו באט-פלאג ארוך ואגרופים. 

אפשר לראות את חור התחת הפעור שלו נמתח ואת החור הפעור כשהיא מוציאה משם את כפות הידיים. 

דרך החור הפעור אפשר לראות את הריק בנשמתו.