בעקבות הפוסט הקודם עלה לי זיכרון ישן.
פעם אספו אותי שתי שולטות מהדאנג׳ן. לפני שמונה או תשע שנים, אחת החוויות הראשונות שלי.
היא היתה מישהי שלמדה איתי בתואר הראשון והלכנו לבית של חברה שלה בדרום תל אביב.
אני אף פעם לא הייתי מוצלח כעבד. תמיד היה לי נדמה שהרעב שלי להישלט מוציא את כל הכיף מההיכרות. רוב השולטות שלי היו כאלה שאהבו אותי כאדם ושלטו בי כי זה הדליק אותי.
בכל מקרה אני באמת לא זוכר הרבה מאותו לילה. היה שם צלב, היה משהו לעשן (כנראה שאני הבאתי וככה הגעתי לשם) אבל היה משהו שאני לא שאני לא אשכח, שכונן משהו.
החברה מהאוניברסיטה לא הרגישה טוב ואני הייתי במיטה עם החברה שלה. והיא נתנה לי פקודה שעד היום לא עוזבת אותי, היא אמרה לי: ״תתנהג כאילו שאתה אוהב אותי״. והנה הרגע שבו אתה קולט שהבתים שהבתים שמסביבך הם תפאורה דו מימדית. אף אחד לא יכול לגור שם, ואת הגשם שיורד עליך מוריד פועל במה עם משפך. אני בקושי מכיר אותך ובטח שלא אוהב, אבל בסיטואציה הזאת אני אגיד ואעשה הכל.
לפעמים נראה לי שהפנטזיה הבדסמית היא מופע אוונגרד גרוטסקי על אהבה.