שקר החן

טיילנו לאורך גבעות עבותות, כשרק הלבנה המציצה מבעד לעננים כבדים המרמזים על שובו של החורף מארחת לנו חברה.

"את רעבה?" שאלתי אותך.

אור הירח הכחלחל מלטף את גופך הנשי דרך שמלתך הלבנה, שמץ של פתמות זקורות מהקור בולטות ממנה.

ענית לי שרעב היא לא מילה חזקה מספיק. אחזתי בידך, והובלתי אותך דרך היער האפל דקות ארוכות בדממה, דרך האפלה שהעניקו צמרות העצים.

אמרתי לך שהגענו והסטתי את אחרון העלים המסתירים את פסגת הרימונים. "אתה לקחת לפה פעם בנות אחרות?" עניתי לך שלא.

קרחת היער הגדולה ריקה תמיד מצמחיה, מלבד עץ רימון בודד הניצב במרכזה. פירותיו אדומים כדם, גדולים ותפוחים.

"תאכלי" אמרתי וקטפתי את אחת מטיפות הדם, וחשפתי את גרגיריו המתוקים

הושטת את ידייך לאכול, ומשכתי את שני חצאי הפרי ממך. 

"את לא חושבת שהוא יכתים את השמלה?"

הרעד בידייך פסק למרות הכפור, ועינייך נצצו כשהבנת את כוונתי.

ניגשתי מאחוריך ופרמתי את שמלתך.

ערומה, התחלת לאכול מהרימונים.

-אוהב עידו