שקר החן

מזמן לא כתבתי אך מאורעות אחרונים חייבו עדכון ועצה.
ראיון עבודה מתנהל כהלכה, יש כימיה טובה והשיחה נמשכת לשגרתי והאישי, ומשם הולך למחוזות לא ברורים בכלל. מנסה לתמלל בקירוב

מראיינת-"זה יישמע חצוף, ואתה לא חייב לענות, אבל נכון אתה בקטע של שליטה?"

אני - "סליחה?"

מראיינת - "יחסי שליטה, סאדו מאזו, בדסמ איך שאתם לא קוראים לזה כל החובבים."

אני - "אני לא מבין איך זה קשור לראיון, ואני לא בדיוק חושב שזה עניינך."

מראיינת - "חברות שלי אמרו לי אבל שזה לא כמו בסרטים, נכון לא?"

אני, כבר ממש מבולבל - "אני באמת לא מבין לאן את חותרת עם הקו שאלות הזה, חשבתי שזה ראיון עבודה"

מראיינת - ממשיכה להלאות בשאלות לא לגיטימיות בכלל  עד שאני חתכתי מהשיחה לכיוונים מקצועיים יותר. שאר הריאיון עבר בצורה שפויה יותר.

-

מפה לשם, נראה שהם רוצים להמשיך איתי, המראיינת שלחה הודעה אל הנייד שהיא רוצה להיפגש (סירבתי עם מעט הסבלנות שעוד נשארה לי), ואני די עם עצבים לסיטואציה ומתלבט אם להמשיך או לא.
מצד אחד אם הייתי מחליף את המגדרים זה לא היה מחליק בתור "התחילה איתי באסרטיביות" אלא יותר בתור הטרדה מינית וחדירה לפרטיות. אין לי בעיה עקרונית לדבר על מיניות, אבל יש זמן ומקום לכל דבר וזה ממש לא היה הזמן והמקום.

מצד שני, החברה טובה, החוזה מצוין, ולא בטוח ששווה לשפוך את התינוק עם המים בגלל מראיינת ביזיונית שאני כנראה לא אפגוש יותר.

דעות?

-מעידו באהבה

כל השבוע, חיכית על ארבע ליד הדלת. התחננת, ביקשת, אפילו החצפת ודרשת, מתי אני מגיע?
ואני בחיוך אשיב לך בחדווה,
בשביל זה יש את שבת.

כל שבוע אותו סיפור בדיוק, אני עסוק ואת מסרבת לקבל את רוע הגזירה.
ואם אשלח תמונה תגיע?
ואם נעשה את זה שמונה פעמים ברצף תגיע?
ואם ארוץ ברחוב ערומה תגיע?
ואני שוב אשלול,
בשביל זה יש את שבת.


מה לא תעשי, מה לא תציעי, רק כדי לקבל שאני אגיע מוקדם.
תכבשי את סוריה ולבנון, תדלקמי הפוך את ההמנון, תתרגזי כמו בגנון.
אבל לך כל זה לא יעזור,
בשביל זה יש את שבת.

כי בשבת,
הלבן יותר לבן,
היין יימתק מדבש, 
אפילו ראש החילוני שיכור ממנוחה.

ישבן שהופלק בשבת בהלכה, יזכיר לך את עונג השבת כל השבוע.
תמונה שובבה שצולמה בצאת המלכה, תעורר את היצרים בכל ימי החול.
אפילו על קיסר רומי העתיקה סופר שנהנה מתבלין של שבת.

אז את תחכי, רק עוד קצת.
כי עוד מעט, תכנס השבת.

-מעידו באהבה

מים רבים עברו תחת הגשר, שירות צבאי, עבודה, לימודים, עוד קצת לימודים, ועדיין קבוע אחד נשאר.

אני ממשיך לשוב לכאן. איני יודע למה, או באיזה סגולה, אבל משהו בעולם הזה, ממשיך למשוך אותי כל פעם מחדש.
אולי זאת מעין כמיהה לשותפות גורל,
אולי זאת חרמנות שיודעת שובע רק כאן,
אולי זאת הסקרנות לראות אם דבר מה השתנה,
אולי זה הצורך להרגיש שייך למשהו גדול ממני.

ואולי אני סתם...
משועמם

-מעידו באהבה

המסך נדלק, הראש מנותק.

עוד יום במשרד, ואני שוב נחנק.

אולי אם אני אסיח את עצמי זה יעבור יותר מהר?

נעבוד? כמו חמורים! אבל נחשוב על משהו אחר.

נוגע ולוחץ ומסובב, מקשים כמובן.

ניירות נצמדים בחוזקה זה לזה על השולחן.

אולי משהו עם הדיסקים?

יוצאים ונכנסים ויוצאים ונכנסים,

ידיים כפותות בכבלי חשמל שחורים,

תקע תחוב בשקע,

ממלאים את כל החורים.

שעון מתקתק, לב דופק,

לא הספקתי כלום!

עוד יום נשרף, ננסה לעבוד מחר שוב?

-מעידו באהבה

מחפש אוכלוסיות שצריך למחוק מהעולם, מוזמנים לצרף משלכם/ן.

-נשים שכותבות על גבולות "מה זה?" ואז אתה מגלה שנשיקה עם לשון זה "קינקי" מידי בשבילה.

-מתחזי תמונות מהאינטרנט

-אנשים ששומעים מוזיקה בלי אוזניות בבוקר.

זריחה, עיניים אדומות וראש כואב. מה קרה אתמול? קפה. אימון. עוד קפה.

מקלחת חמה.

ברז נפתח, מקלחת קרח.

צחוק מתגלגל מעבר לוילון, חיוך מעבר לוילון.

"נראה לך קצת קר, סיפרתי לך פעם איך התחממנו ברוסיה?"

"לא אמרת שאת מרוקאית?" 

נכנסת פנימה למקלחת ותופסת אותי בביצים "אל תציק. אני הרבה דברים. אצל אמא אני מרוקאית, בעבודה אני צרפתיה. אני מה שמתחשק לי, איפה שמתחשק לי."

"ופה במקלחתך?" גיבבתי בבלבול מהול בכאב.

"Славься, Отечество наше свободное,Дружбы народов надёжный оплот!"

-מעידו באהבה

כגחלת בשדה קוצים,

הצתת את מחשבותיי,

למציאות שונה, פשוטה וחדשה.

אש תעלה בעצים,

ויפלו פירות מתיקה

תמרות עשן קטורת תשוקה, 

תשוקה?

מחלה.

גירוד מטמטם ללא יכולת להתנגד.

גרדי, שירטי, שירפי את החולי הנורא מגופי, את צורכי התמידי במי חייך המתוקים בשמש העולה.

פרספונה יקירתי, נלקחת מידי,

ואיתך גם הלהבה.

-מעידו באהבה

שובי לזרועותיי מלאכית חבלה יקרה,

אקבלך בזרועות פתוחות, ועיניים נוצצות. ארוץ במורד מדורי הגהנום עד אמצא את נשמתך המיוסרת, ואשיב אליי את גופך המייסר בחסרונו. אני את חיי אתן לך, ואת רק תחזירי לי את חיוך.

-מעידו באהבה

טיילנו לאורך גבעות עבותות, כשרק הלבנה המציצה מבעד לעננים כבדים המרמזים על שובו של החורף מארחת לנו חברה.

"את רעבה?" שאלתי אותך.

אור הירח הכחלחל מלטף את גופך הנשי דרך שמלתך הלבנה, שמץ של פתמות זקורות מהקור בולטות ממנה.

ענית לי שרעב היא לא מילה חזקה מספיק. אחזתי בידך, והובלתי אותך דרך היער האפל דקות ארוכות בדממה, דרך האפלה שהעניקו צמרות העצים.

אמרתי לך שהגענו והסטתי את אחרון העלים המסתירים את פסגת הרימונים. "אתה לקחת לפה פעם בנות אחרות?" עניתי לך שלא.

קרחת היער הגדולה ריקה תמיד מצמחיה, מלבד עץ רימון בודד הניצב במרכזה. פירותיו אדומים כדם, גדולים ותפוחים.

"תאכלי" אמרתי וקטפתי את אחת מטיפות הדם, וחשפתי את גרגיריו המתוקים

הושטת את ידייך לאכול, ומשכתי את שני חצאי הפרי ממך. 

"את לא חושבת שהוא יכתים את השמלה?"

הרעד בידייך פסק למרות הכפור, ועינייך נצצו כשהבנת את כוונתי.

ניגשתי מאחוריך ופרמתי את שמלתך.

ערומה, התחלת לאכול מהרימונים.

-אוהב עידו

"Certainly all of these characteristics could and often do exist within a Master. He may be demanding and at times selfish. He may genuinely enjoy and even be aroused by the power that he has over a sub. He may be able to expertly control his emotions, issuing his commands and enforcing his discipline with stone-faced determination. "

-puppy love

-מעידו באהבה