אני קורא את העצב שלך, אוסף את טפטופיו באצבעות מבטיי, ומנגב אותן על שפתיי, כדי לטעום את טעמו, את טעמך.
אינך סבורה שאת יפה. יותר את סבורה שאת גמלונית, מסוגרת, בוערת מבפנים עד כלות וכמו הר געש שטרם התפרץ, מבחוץ את חפה מכל סימן או אות, שיסגיר את הלאבה הלוהטת, שאינה נותנת לך מנוח שם, בין רגלייך.
את נשואה, אבל אין רמז במילים שאת כותבת למי שאמור להיות בן זוגך ועל מקומו בחייך. כל כך בודדה. כל כך צופה מהצד. כל כך לא סומכת על יופיו של גופך, לא מסוגלת לנצל את השפע שהעולם הזה מעניק למי שמעז, למי שיש לו אומץ לחטוף סטירות ולהחזיר, לטעות, לשגות ולהמשיך לנסות. את יושבת בצד.
בבית הקפה, שם היינו נפגשים, הייתי לומד לחבב אותך במבטיי האיטיים, המלטפים, הסוקרים, אלו שהחיוך שלי מרכך אותם, שלא יכאיבו. היית חשה איך אני נמשך בכוח הלהט הבוער בי, ממש כשם שהוא בוער בך, אל עורך, אל ריחך, אל שדייך ואל ירכייך. מאמץ דווקא את אותם איברים שאינך מאמינה שמוסיפים לך חן. בוחן אותם ולומד להכיר אותך בירכתי הקפה. מניח לך לדבר, מניח לביישנות להתקלף לה לאיטה, רואה את הינומת הזרות נופלת על הרצפה ואיך שני בני אדם שלא הכירו יכולים להיות פתאום קרובים כל כך.
אחר כך, הייתי מנסה לכבות את הבערה, את הרעב שלך, את הצורך העז להיות נחשקת. עיניך המשתאות היו בולעות את הגבר הזה, שהגיע משום מקום, ומצליח לענג אותך לאט, בסבלנות, ולהוציא ממך את הלהטוטנית המינית שהסתתרה בך. את אלופת התאוות.
הייתי מלטף את האש, מלקק אותה בלשוני, נושק לה בשפתותיי ומשחק בה.
כל להבת אש לוחכת, שורפת, כי אין להבה פגומה.
