שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

משתבח לאיטו...

אם את מאלו שמתמכרות לסם האפקטיבי אך הקטלני המכונה "מילים", את מוזמנת לטעום. איני נוהג לכתוב בשביל עצמי.
לפני 4 חודשים. 18 בינואר 2024 בשעה 16:49

 

לא, את אינך מחכה רק לי. אני מודע לכך היטב עוד מרמזייך. ומכיוון שגם אינני קנאי אלא להיפך – ניצת כמו אדי דלק למחשבה שישנם גברים נוספים המנסים לכבות את תשוקתך - אני יכול לדמיין אותך סוערת ומתחשקת עם גבר אחר. או.קיי, מקובל עלי. אני מוכן להיות גלגל שלישי ואת, כמו שאני קורא אותך, עיניך כבר נדלקות באור מתפתה ושינייך נושכות בעדינות את שפתך התחתונה למחשבה שהנה, זה יכול לקרות.

חושב על הרגע שבו אעמוד על ארבע, רגלייך פרושות ומזמינות, ואת תסיטי באצבע עדינה, ארוכת ציפורן, את שולי תחתונייך השחורים מעט הצידה.
"עכשיו", את תאמרי בקולך השקט, "התחל למצוץ לי. לאט. וזכור - אסור לך להפסיק עד שאני מודיעה".
בעוד אני מתקדם לעברך, דוחק את פניי אל בין ירכייך, משטחי שיש מעוררי תשוקה, אני חש את ידיו אוחזות במותניי.
"תקע לו!" את פוקדת, והגבר השני בחדר מושח את איברו בקרם סמיך וממקד את חודו בין עכוזיי המפושקים. 
"האאחחחח", אני פולט אנחה, וחש בציפורניו המתחפרים במותניי. כפות ידיו אוחזות בי בחוזקה. אני רוצה לעזור לו ומרחיב את הפיסוק שבו ברכיי נתונות. 
עינייך צופות בי ובו. סבלניות. רציניות. את לעולם רצינית, כשאת עוסקת במלאכת המין, וחיוך נדיר יעלה על פנייך רק כשתראי אותי סובל. 
אני מתקשה מעט להכיל את הזין הגדול שלו, ומנסה לנוע קדימה, להרחיק את פי הטבעת שלי מחדירתו.
"אל תזוז, הישאר כפי שאתה", את מסננת אזהרה, וכשאיני מתאפק, מפאת הכאב, וממשיך לזוז מעט, את שולחת את ידך, ובתנועה רחבה, כמו עגלון החומל על פרדתו, את מכה בי על גבי.

אני קופא. חש כיצד האיבר שלו מנסה לפלס דרך בעד שרירי הסוגר העצמאיים שלי, המנסים בכוח להגן עלי, והוא מושך לאחור, נרתע.

עתה פוגעת כף ידך בכתפיו: "אמרתי לך להפסיק?" את שואלת אותו. "אתה תמשיך ותחדור עד שכל הזין שלך יהיה בתוכו!".

ביחד עם איברו חודרת למוחי ההכרה, שסוד ההנאה שלי יהיה טמון ביכולת שלי להתמקד בפות המתוק שלך. אני מתעלם מכאב הפטמות הנצבטות שלי, שכן הפעם היית פחות רחמנית כשהידקת אותן, ונדבק בפי אל האיבר המפתה, הרירי, הרטוב. נוגע בלשוני באצבעך, זו שמסיטה את קו תחתוני הרשת השחורים המתיימרים לדוג אותי, דג פותה שכמותי, ולרגע מוצץ לך אותה בהנאה. חופר בלשוני בתוך האיבר הרך והמזמין שלך, וכשאת מבקשת, אני דוחף פנימה במקום את אצבעותיי, את הדילדו שהבאתי לך כדי לענג אותך. כל העת ממשיכה לשוני לרחף בין שפתותיו של איברך, מתעכבת על הדגדגן, שאותו אני מורט בעדינות בשיני, ואחר, בליקוקים בשרניים, אני מלווה את תנועותיו של הדילדו שאותו אני מחדיר ומוציא בקצב משתנה, לא קבוע, ממש כפי שאני זוכר שהורית לי לעשות.

גל כאב עז פושה באחוריי, כשהגבר שלך מצליח להעמיק את חדירתו אותי, ואני חש בכאב בתוליי ישבני הנפשקים בחוסר אונים. אל הכאב מתווספת תחושת הנאה מפתיעה, שגוברת והולכת. המחשבה שמזיינים לי את הצורה מדהימה אותי במידת הנאתה, ואני מתרגם את ההנאה הזאת מיד לתנועות ליקוק, מציצה וקידוח בלשוני ובשפתיי.

אני נאנח. את נאנחת. הגבר מאחורי מכניס ומוציא את כלי זינו בתנועות בטוחות יותר ויותר, וכשאת מתחילה להיאנח בתדירות רבה יותר, כי את גומרת, גם הוא מכריז בספק צווחה: "אני רוצה לגמור, אפשר?!" את מאפשרת לו והוא קורס על גבי, נאחז בי בתשוקתו. בתוך הכרתי ובעמקי דמיוני, שוטף אותי זרמו הלבן, הצמיג, החמים, ולרגע אני מתפתה להאמין שאני יכול גם להרות מעומק החדירה.

וכך שניכם גומרים בזכותי ואילו אני... אני רק רוצה לרצות אותך. רק רוצה לענג. רק רוצה שיהיה לך טוב אתי, כי את כל כך יקרה לי. ורק כשאת, וכל מי שאתך, נהנים ממני – רק אז אוכל ליהנות בעצמי.

 

לפני 4 חודשים. 11 בינואר 2024 בשעה 16:19

בקולך הנמוך, הצונן, הבטוח בעצמו, ביקשת ממני שאתפשט ושאניח את עצמי, על גבי, על-גבי השולחן שאותו ערטלת מכל חפץ. מגעו הצונן של העץ נעם לאחוריי ועקצץ את גבי. תחושה של כבש שנגזז מתלתלי הצמר שלו, ושעתה, בעירומו, עומד להיות מועלה לעולה, עלתה בי, עזה ונוקבת.

באותו הקול ממש, שמעט התרגשות יצרה בו עתה ריטוט בלתי נשלט, הרגעת אותי. "שכח הכל, איש, והתרכז רק בי. תן להן, למחשבות הכמוסות ביותר שלך, לפנטזיות שאפילו אתה לא מעז לשחרר, לצוף למעלה את התודעה ולרחף משם, קלות כבלונים. ברגע שאפוצץ את בלוני המשאלות שלך, הם יתגשמו. אחד אחד.

ביקשת ממני שאפסק עוד את רגליי, ושאניח את ידי לאחור, בצמוד לפאות השולחן. כשהרחבתי את הרווח שבין רגליי חשתי כיצד אני מפקיר את איברי ואת אשכיי לגחמותייך. תרצי – תכי בהם, תרצי – תלטפי אותם, תמזמזי, תמצצי ותקדחי מתוכי את הנוזל ההוא, שיפרוץ כמו היה נביעה של נפט, מתפזר, רירי ונבוך, במורד איברי היוקד.

אי-משם שלפת חגורות עור קצרות. שתיים מהן קשרת מעל לכפות רגליי, ואחרי שמתחת, כראוי, חיברת אותן אל רגליי השולחן. אחר עשית כך גם לשתי ידיי, לא לפני שביקשת שאתמתח ככל יכולתי, כך שראשי ייטה מעט מקצה השולחן ויבלוט החוצה. בעת המעשה, ריחך הכבד, כמו ריחו של פרח טרופי ענק, היכה בנחיריי. שיערך נגע קלילות בצווארי והבל נשימתך המתוק-מריר ריחף על שפתיי וכתפיי, מנסה להמתיק את גזר הדין הקשה, אולי אף אכזרי, שריחף אף הוא בחלל החדר.

עתה הייתי עקוד כמו שה. כמו אותו האיל שאברהם העלה כקורבן במקום בנו, יצחק. חסר אונים, מסומם מריחך ומנוכחותך, פוחד פחד-מוות מעוצמתך, הייתי שבוי בגופי ובנשמתי בידייך. יכולת באותה קלות לשלוף סכין ולבתק בה את אשכיי, כשם שיכולת לחרוץ בציפורנייך את שמך על בטני, או לנשק אותי נשיקה רטובה וחמה על שפתיי.

בסוף, אמרת בגרון ניחר, בסוף ארשה לך ללקק לי. בסוף אני אתיישב על פרצופך, הבולט מקצה השולחן, ולא ארד מעל פניך עד שתשמע אותי זועקת וגונחת, צועקת מהנאה וצוחקת בחוסר אונים ובצורה בלתי נשלטת את גמירתי. אתה תחוש את הרטיבות שלי שכמעט ותטביע אותך, אך לא תעז להפסיק ללקק, לשתות, לינוק ולמצוץ לפני שתשמע את נשימתי פורחת ממני מרוב תענוג. כשלא אוכל לשאת יותר את מגע שפתותיך ולשונך על איברי אקום ממך ואניח לך לנשום.

אבל עד שזה יקרה, המשכת בקול מדוד יותר, עד שאניח לך למצוץ לי, אתה תצטרך להוכיח לי שאינך נשבר בעינויים. שקורצת מאותו החומר ממנו קורץ היהלום. תיכף תרגיש כמה ההתנסות הולכת להיות קשה. זה יקרה כשצליפות הענף הירוק, הדקיק והגמיש שבידי, ינחתו על איבריך בכל עוצמת תאוותי. זה יימשך כשאאבד שליטה על אצבעותיי, ואניח לציפורניי לחפור בך, לסמן אותך באדום, לנסות ולתלוש ממך את ביציך ואת איברך, וכשאדחוף בכל הכוח את הזין המלכותי שאני שומרת במיוחד בשבילך, דילדו שחור, בוהק וגמיש, שיינעץ קצהו בתוך פי הטבעת שלך, ורק שתעז להשמיע קול, לגנוח, אני מזהירה אותך!

שכוב על גבי, שותק ונסער, בלעתי את רוקי, מנסה להחניק את הפחד העז ממך, בכוחה של התאווה אליך, שהיא תמיד עזה קצת יותר. חיכיתי שתגידי עוד משהו. עוד משפט אחד, אך כשאמרת אותו, לא יכולתי שלא להתאכזב.

אתה מבין, יקירי, שלגמור – רק אני גומרת היום. לא אתה.

לפני 6 חודשים. 12 בנובמבר 2023 בשעה 9:40

 

 אני קורא את העצב שלך, אוסף את טפטופיו באצבעות מבטיי, ומנגב אותן על שפתיי, כדי לטעום את טעמו, את טעמך.

אינך סבורה שאת יפה. יותר את סבורה שאת גמלונית, מסוגרת, בוערת מבפנים עד כלות וכמו הר געש שטרם התפרץ, מבחוץ את חפה מכל סימן או אות, שיסגיר את הלאבה הלוהטת, שאינה נותנת לך מנוח שם, בין רגלייך.

את נשואה, אבל אין רמז במילים שאת כותבת למי שאמור להיות בן זוגך ועל מקומו בחייך. כל כך בודדה. כל כך צופה מהצד. כל כך לא סומכת על יופיו של גופך, לא מסוגלת לנצל את השפע שהעולם הזה מעניק למי שמעז, למי שיש לו אומץ לחטוף סטירות ולהחזיר, לטעות, לשגות ולהמשיך לנסות. את יושבת בצד.

  בבית הקפה, שם היינו נפגשים, הייתי לומד לחבב אותך במבטיי האיטיים, המלטפים, הסוקרים, אלו שהחיוך שלי מרכך אותם, שלא יכאיבו. היית חשה איך אני נמשך בכוח הלהט הבוער בי, ממש כשם שהוא בוער בך, אל עורך, אל ריחך, אל שדייך ואל ירכייך. מאמץ דווקא את אותם איברים שאינך מאמינה שמוסיפים לך חן. בוחן אותם ולומד להכיר אותך בירכתי הקפה. מניח לך לדבר, מניח לביישנות להתקלף לה לאיטה, רואה את הינומת הזרות נופלת על הרצפה ואיך שני בני אדם שלא הכירו יכולים להיות פתאום קרובים כל כך.

אחר כך, הייתי מנסה לכבות את הבערה, את הרעב שלך, את הצורך העז להיות נחשקת. עיניך המשתאות היו בולעות את הגבר הזה, שהגיע משום מקום, ומצליח לענג אותך לאט, בסבלנות, ולהוציא ממך את הלהטוטנית המינית שהסתתרה בך. את אלופת התאוות.

הייתי מלטף את האש, מלקק אותה בלשוני, נושק לה בשפתותיי ומשחק בה.

כל להבת אש לוחכת, שורפת, כי אין להבה פגומה.

לפני 11 חודשים. 28 במאי 2023 בשעה 8:17

 

בקולך הנמוך, הצונן, הבטוח בעצמו, ביקשת ממני שאתפשט ושאניח את עצמי, על גבי, על-גבי השולחן שאותו ערטלת מכל חפץ. מגעו הצונן של העץ נעם לאחוריי ועקצץ את גבי. תחושה של כבש שנגזז מתלתלי הצמר שלו, ושעתה, בעירומו, עומד להיות מועלה לעולה, עלתה בי, עזה ונוקבת.

בקולך הצונן, שמעט התרגשות יצרה בו עתה ריטוט בלתי נשלט, ביקשת ממני שאפסק עוד את רגליי, ושאניח את ידי לאחור, בצמוד לפאות השולחן. כשהרחבתי את הרווח שבין רגליי חשתי כיצד אני מפקיר את איברי ואת אשכיי לגחמותייך. תרצי – תכי בהם, תרצי – תלטפי אותם, תמזמזי, תמצצי ותקדחי מתוכי את הנוזל ההוא, שיפרוץ כמו היה נביעה של נפט, מתפזר, רירי ונבוך, במורד איברי היוקד.

אי-משם שלפת חגורות עור קצרות. שתיים מהן קשרת מעל לכפות רגליי, ואחרי שמתחת, כראוי, חיברת אותן אל רגליי השולחן. אחר עשית כך גם לשתי ידיי, לא לפני שביקשת שאתמתח ככל יכולתי, כך שראשי ייטה מעט מקצה השולחן ויבלוט החוצה. בעת המעשה, ריחך הכבד, כמו ריחו של פרח טרופי ענק, היכה בנחיריי. שיערך נגע קלילות בצווארי והבל נשימתך המתוק-מריר ריחף על שפתיי וכתפיי, מנסה להמתיק את גזר הדין הקשה, אולי אף אכזרי, שריחף אף הוא בחלל החדר.

עתה הייתי עקוד כמו שה. כמו אותו האיל שאברהם העלה כקורבן במקום בנו, יצחק. חסר אונים, מסומם מריחך ומנוכחותך, פוחד פחד-מוות מעוצמתך, הייתי שבוי בגופי ובנשמתי בידייך. יכולת באותה קלות לשלוף סכין ולבתק בה את אשכיי, כשם שיכולת לחרוץ בציפורנייך את שמך על בטני, או לנשק אותי נשיקה רטובה וחמה על שפתיי.

בסוף – כך אמרת בגרון ניחר - בסוף ארשה לך ללקק לי. בסוף אני אתיישב על פרצופך, הבולט מקצה השולחן, ולא ארד מעל פניך עד שתשמע אותי זועקת וגונחת, צועקת מהנאה וצוחקת בחוסר אונים ובצורה בלתי נשלטת את גמירתי. אתה תחוש את הרטיבות שלי שכמעט ותטביע אותך, אך לא תעז להפסיק ללקק, לשתות, לינוק ולמצוץ לפני שתשמע את נשימתי פורחת ממני מרוב תענוג. כשלא אוכל לשאת יותר את מגע שפתותיך ולשונך על איברי אקום ממך ואניח לך לנשום.

אבל עד שזה יקרה, המשכת בקול מדוד יותר, משתלטת ומרסנת את דמיונך הפרוע, עד שאניח לך למצוץ לי, אתה תצטרך להוכיח לי שאינך נשבר בעינויים. שקורצת מאותו החומר ממנו קורץ היהלום. תיכף תרגיש כמה ההתנסות הולכת להיות קשה. זה יקרה כשצליפות הענף הירוק, הדקיק והגמיש שבידי, ינחתו על איבריך בכל עוצמת תאוותי. זה יימשך כשאאבד שליטה על אצבעותיי, ואניח לציפורניי לחפור בך, לסמן אותך באדום, לנסות ולתלוש ממך את ביציך ואת איברך, וכשאדחוף בכל הכוח את הזין המלכותי שאני שומרת במיוחד בשבילך, דילדו שחור, בוהק וגמיש, שיינעץ קצהו בתוך פי הטבעת שלך, ורק שלא תעז להשמיע קול, לגנוח, אני מזהירה אותך!

שכוב על גבי, שותק ונסער, בלעתי את רוקי, מנסה להחניק את הפחד העז ממך, בכוחה של התאווה אליך, שהיא תמיד עזה קצת יותר. חיכיתי שתגידי עוד משהו. עוד משפט אחד, אך כשאמרת אותו, לא יכולתי שלא להתאכזב.

אתה מבין, יקירי, שלגמור – רק אני גומרת היום. לא אתה.

 

 
לפני שנה. 9 באפריל 2023 בשעה 16:30

אמנם כרגע שורה שתיקה. 
אבל אי-שם, במעמקיי, בין חלציי, מצטברת אנרגיה של תשוקה שמתאווה אליך.
הלא מוכרת.
אל מגע עורך, אל קולך, הדורש? הפוקד? המתחנן?
אל ריח זיעתך ואל מגע לשוני בשפתי מערת תשוקתך. 
אל הטיפוס במעלה שוקייך, והריחוף האיטי, המתמסר אל חלקות ירכייך. אל בטנך הרכה ואל טעם פטמותייך ומגען בין שיני. 

הזמן אמנם נוקף, ודומה שמעט מאד מתקדם.
אבל התאווה אליך נאגרת ולחץ התשוקה פועל על הגוף והנפש. 
הרי בסוף, אני יודע, הפקודה ממך תגיע. ואני אהיה שם, כדי שתורי לי בדיוק מה לעשות ואיך לפרוק את כל התשוקה המצטברת הזאת.
ואני מחכה בסבלנות...

לפני שנה. 11 בפברואר 2023 בשעה 21:33

בערב בערב הזה, אני מעדיף לחטוא.
גולש, על בהונות, אל הבלוג שלך ומתמכר.
מדמיין את אצבעות הרגליים שלך, את השוקיים הנובטים מתחת למכנסייך ואחר כך עולה אל ירכייך הבוהקים באפלולית הלילה העוטף אותך.
ובדמיוני אני ממשיך וחוטא. 
מוצא את עצמי מובל אל מעונך, מופשט ומושלך עירום לרגלייך. שק מלט של שרירים ואנרגיה, שכולם לפקודתך. 


ואת מואילה להניח עלי את קרסולך, אני חש את כובדה המבוקר של רגלך על עורפי, ואני מבין שמכאן אני צריך לטפס מעלה מעלה, במעלה שוקייך וירכייך, לעשות את דרכי בעזרת לשוני, שפתיי ושיני. ללטף וללקק, למצוץ ולטפס.
והכי חשוב, להיות קשוב לך. לאנחות ההנאה שלך, לרצונותייך הדקים, הכמוסים, שיכוונו אותי הלאה, בלי מילים, אל מערתך הלחה, הרטובה.
וזאת, כמובן, באם יעלה רצון מלפנייך להניח לי לענג אותך עד כלות. כמה שזה ייקח.
וכבר אני מפליג, בדמיוני, בלילה הקר הזה, אל יום אחר שבו אוזמן אליך שוב. שוב אופשט מבגדיי וכך, עירום ונבוך, את תסבירי לי בסבלנות, שכך זה צריך להיות, כן, גם בקור, עירום ונבוך, חשוף ומעורטל, אם ארצה לזכות לחוש אותך בלשוני. להריח, לענג.


ואני ממתין, עורג ומייחל, למכתב התשובה שלך, שיכול לנחות על לחיי כסטירת לחי מצלצלת, או לתת לי מפתח מוזהב קטן אליך.

לפני שנה. 30 בינואר 2023 בשעה 20:48

הנה, שוב הערב יורד, והקדרות עוטפת את הכל, הטבע מכין הצגה ואת מכינה אותי, כי מכשפה שכמותך מחכה לליל רוח וגשם, ליל דלף וסער, כדי להעלות אותי לעולה. וכשהברק יקרע את השמיים והרעם יכה בתופיו, את תרקחי את השיקוי ותשלחי את הרוח לקחת אותי.

זהו. ככה. עכשיו. בדיוק. הרוח הנדחפת בחשיכה אל התריס, כי היא יודעת שאני מסתתר מאחור. הנה היא שולחת אצבעות של קור ומושכת אותי החוצה. בשערי.

אני עירום, ונגרר אחריה בין שלוליות לרחבות דשא, בין עצי פרי לפנסי רחוב בוכים, והגשם ניתך, ורגלי פשוקות, ואיברי ניתכים על מדרכות, מבואות בתים בואכה קצה הישוב, היכן שנפרשים הפרדסים בשחור הלילה. רגליי וידיי, בטני וחזי נמרחים בבוץ השבילים ומגולגלים בין עצי ההדר, ומשם אל חורשת האיקליפטוסים החשוכה, ההומה כאישה מצפה בשמלת ענפיה הרוגשים, רוקדת בין זרזיפי הגשם ומוחאת כפיים בהתלהבות כשאני מושלך אל בין גזעיה.

ואחרי שהרוח עוקדת אותי פשוק רגליים וידיים אל בין שני גזעים, ואני קפוא, מרוח בבוץ, טרוף עיניים ועירום כמו הלילה, את מגיחה מתוך השחור.

על שדייך עדיין נחה חזייתך השחורה, ואת התחתונים השארת עלייך, כדי שימשיכו להתאמץ להסתיר את פלחי עכוזייך, הדשנים כמו האדמה החומה הזאת, שאותם תניחי, כן, מתי זה יקרה כבר, על לחיי, עד תיעצר נשימתי ואני אלגום את מיצייך כמו בעל כורחי ואת, שתשבי על פני באותו רוגע פרוע וסוטה, תכי בעליצות צחקנית בבטני ובירכיי במוט חזרן וקפיצותיי, רתיעות הבשר שלי, יצליחו לשעשע אותך עוד ועוד.

אך עתה, בלילה, עקוד ומסומן, את הולכת לבתק את בתוליי. וכשאת מגיחה מבין אצבעות הרוח וחוטי הגשם, את חובטת בשוקיי כמו שוטר בעבריין הנשען על קיר, בבעיטה מכוונת היטב, ומרחיקה את רגליי עוד קצת זו מזו, עד שידיי הקשורות אל הענפים מתמתחות ואני נאנק, מנסה לשאת את משא גופי הפעור לעומתך.

הדילדו הכבד חגור על מותנייך ואת מפשקת את בשר עכוזי ומודדת באצבעך את עומקו של החור הנפער, עורג אך חושש. תנועתך מנוסה ואיטית, וגוש הפלסטיק הרוטט נדחס אל בין גבעות בשרי באיטיות בוטחת, כמו מקדחה, ואני איני יכול להכיל את רוחב הצינור הנדחס אל בני מעיי וזועק מרה בכאב הביתוק האימתני את מביאה עלי.

וכך אני נבעל, אזוק אל גזעי האיקליפטוסים, והגשם מכה, ובדי העצים מוחאים כפיים והרוח הומה ושורקת למראה מעשה האונס המתבצע על האדמה רווית המים ומרוצפת העלים.

כאבי וצעקותיי אך מעוררות את ייצרך, ומבטך מתפרע עוד יותר, וציפורנייך נאחזות בבשר צלעותיי ואת נצמדת אל גבי, דוחפת והודפת, ושינייך חומסות את עור גבי ונשיכתך העזה מותירה עליו את טביעתך, באדמדמות של טיפות דם העולות מהשריטה, ועוד נשיכה אחת, ומכל אלה, מתוך ים כאבי, אני זועק את זעקת התאווה שלי, מילל אותה כמו תן, התאווה אליך. התאווה הבלתי נגמרת. כן. קחי אותי. עני אותי. רמסי אותי. אכלי אותי. השתמשי בי, והשאירי אותי כפות ועזוב, קשור ומתנדנד לאיטי בחשיכה, חצי מעולף, ורק איברי מטפטף לאיטו את מה שלא יכול היה לאצור יותר בתוכו, והתפרץ החוצה ביחד עם זעקות הכאב.

לפני שנה. 1 בינואר 2023 בשעה 22:07

השינה מתרחקת, ככל שאני מנסה להירדם. לבסוף אני מוותר. משתרע על בטני, מקפל ברך ימין גבוה, מפסק רגליי, מבליט את אחוריי מתחת לשמיכה. מחכה שתבואי.

וכשתבואי, את תצבטי אותי, ואני אלטף אותך.
תכי בי באגרופייך, ואני אשתחווה לך.
תנשכי אותי, ואני אלקק לך.
תמרטי את שיערי, ואני אמצוץ בלהט...

לעולם לא אדע מה צעדך הבא, 
אך אביט בך מעריץ, בעיני המצועפות.
והצורך לרצות אותך יפעם בי, כמו שהוא פועם עכשיו. כמו לב חי...

כי הנה, הנה, מתגלה החלק הרך מתחת לקליפה...
מסתבר שאת גם אנושית.

אבל הלילה ארוך ואפל. אחרי מופע העינוגים הקליל, החיבוק הידידותי האמיץ, יוצאת המכשפה שבך ומטפסת על המטאטא.
אני מתבונן מהחלון בלילה הזה, צופה בירח הנגוס, שומע נביחות כלבים ורואה את צלליתך, רכובה על המטאטא, יוצרת קשת מושלמת בשמיים.
הלילה תנחתי אצלי בחלום. הלילה אזכה ללחך את ירכייך. אשאף את ניחוח עורך באפי וארגיש את הפעמונים מצלצלים בכל הכוח בכל פסגות ההנאה שלי.
הלילה תזי עלי כמה טיפות ירקרקות ואני אוכל לזחול ולמצוא מפלט מכל הפחדים שהטלת עלי, מכל העינויים שהשתת עלי.
ואת המפלט אמצא עמוק בין ירכייך, בעמק הפות, בתוך מערה נידחת.

את דרכי אפלס בעזרת שפתיי ולשוני וכשאגיע אסתתר מפנייך, מכוסה בנוזלייך, בעמקי גופך.
אנצל את שאננותך הרגעית, הרי אני הוא זה שבזכותו את גומרת שוב ושוב, ואחכה שתחפשי אותי.
ולבסוף אראה את אור הנר האחוז בידך מרצד על קירות איבר מינך, מתקרב ונסוג, מכסה ונרתע, וצחוקך המרושע יבקיע את חומת הפחד שלי כשתגלי אותי סוף סוף.

אצבעותייך ישלו אותי מתוך איברך, ואת תציגי אותי באוויר, תלוי כפיתיון, טרף לכרישה שמיד תסתער עלי.
כן. את מסוגלת להיות רעה. רעה מאד. את מסוגלת להכאיב לי, ואני - בתמימותי - אנסה לשבות את ליבך כדי שתרחמי עלי.
אבל בכך אני חוסם את הסיכוי שאי פעם איהנה באמת בחברתך.
כי הלא כל הנאתי תלויה ביכולת שלך להכאיב לי. 

לפני שנה. 16 ביולי 2022 בשעה 19:41

זהו לא ליל צינה ודלף אלא ליל קיץ לח כבית שחייך, ואת אינך עורב, אלא אישה שהתאווה סימאה אותה, ועתה היא דופקת על דלתי. שומע את דפיקתך, ופותח את הדלת אל העלטה, רוח חמימה, כהבל פיך, נדחפת פנימה ודוחפת אותך לפניה. את מחייכת את אחד מחיוכייך ההופכים אותך ליפה הרבה יותר, אבל אני עוצר אותך שם, על קו הדלת, ומניח רק לרוח הערב להיכנס פנימה ולגעת בי באצבעותיה הדקיקות והחוקרניות.

הגעת. הנה את, מניחה את עצמך כמו מנחה. כמו זבח, למרגלותיי. קח אותי. עשה בי כרצונך. אין לי ספק כי ריבוא עיניים מציץ בך מהרקיע החשוך, עיניים סמוקות חשק, רחוקות מאיתנו שנות אור, חסרות אונים למול יופייך.

אני מתקרב אליך ובוחן אותך. ידיי על כתפייך. אני מעביר אצבע על חלקת צווארך. חיוכך נמוג, פיך נפער מעט, אצבעי מחליקה אל בין שפתייך. את מוצצת אותה ועינייך נעצמות לאיטן. אפשר לחוש כיצד פטמותייך, מעברו השני של הארג הדק, מתמלאות בדם שאיננו אלא נוזל התאווה שלך, ומזדקרות, נואשות למגע.

אני מסובב אותך ועתה את ניצבת בפנייך אל החשיכה ובגבך אל פתח הבית. כורע ברך מאחורייך, אצבעותיי על שוקייך. בוחנות. בודקות. כפות ידיי מחליקות על עורך, מתרוממות במעלה השוק, ואל ירכייך. לרגע שורפות אצבעותיי כוויה על איברך, ואז הן נעצרות וציפורניי נשלפות, כמו הייתי ערפד. את הדרך חזרה במורד גופך אני צובע בשריטות ציפורניים, המשאירות פסים אדומים של כאב מתמשך על עורך. אבל את לא מתמרדת, לא מתגוננת ולא זעה. במקום זה – את מתמסרת לכאב השריטה, ומבטאה את תחושתך בגניחה.

אני עולה אל פיך, זה שגנח. פוער אותו באצבעותיי, דוחק את לחייך לצדדים, כמו מחפש משהו שאיבדתי שם, במעמקיו. רואה את אדמומית לשונך, את רוקך, נערם וממתין, אני מחליט לשתות אותך, ומקרב את שפתיי אל שפתייך, כמו היית כד. מחדיר את לשוני עמוק, ומנגב את רוקך, מסייר בלשוני על לחייך, שינייך וטובל את נחיריי באד נשימתך החמוץ מתוק.

מתחיל להסיר מעליך את שמלתך הקייצית, המרפרפת בכנפיה כמו עש תוהה. את מהססת. אמנם, ביתי בקצה רחוב כפרי זנוח, אבל עדיין יש תנועה בשעת ערב זו, פה ושם מהלך לו, מסכה על פניו, עובר אורח. ריח גופך, ריחך הטבעי, מסמא את נחיריי. אינני מוותר, ואני מניף את שמלתך מעלייך ומניח לה לגלוש מטה, כמו מפרש, כמו מצנח, שאין בו צורך יותר. עתה היא מוטלת למרגלותייך, כשלולית מי גשם, ומתוכה את בוקעת, עירומה. גבך אלי.

הלילה צופה בך. מבין בדי העצים מתבוננות בך יונים שפוקחות עין תמהה. אולי גם השכנה בבית ממול מציצה בך, דרך תריסי חלונה.

בהתרסה, אני מקיף אותך בזרועותיי ומניח אצבעות תובעניות על שדייך. בטני נצמדת אל פלחיי ישבנך. שוב את גונחת. ריח שערך, כמו נסך, כמו קטורת, נשאף אל נחיריי ונצרב בזיכרוני. אני צובט את פטמותייך, וסוחט ממך אנחה. אוחז בישבנייך ומפשק אותם, כך שאוכל לחכך את איברי בפי הטבעת שלך. את מנסה להישען, אך אין לך על מה. מפשקת את רגלייך ונאחזת במעקה המדרגות, מניפה מעלה את עכוזך, איילה לכודה, המניחה לזכר לבעול אותה. עירומך מושך את מבטה של עוברת אורח, שפוסעת נמרצות בעקבות כלבה ומסיטה את מבטה במבוכה. אני מתעלם.

בתנועות מדודות, איטיות, אני מתחיל לבעול אותך מאחור. את משעינה את חזך על מעקה המדרגות, ישבנך מונף מעלה, ואני נועץ בו את איברי, שרישומו יישאר בגופך רטוב ורירי, כשזרעי ניגר ממנו, עדות לבעלותי עליך.

אין לי עניין להניח לך לגמור, או ליהנות. יש לי עניין לסמן אותך כשלי. לבעול אותך, וכשאני מסיים, אני טופח על עכוזך ושולח אותך במורד המדרגות אל הדשא, ואת נאספת אל הלילה, שמלתך משתלשלת, נשרכת מאחורייך, ואני נותר מאחור, בפתח דלתי, מרוקן ומתנשף.

לפני שנה. 26 ביוני 2022 בשעה 18:52

זה קרה מחרתיים.

 

לחצנו ידיים בפורמליות-מה. התנשקנו קלות. כשפני רכונות, לחיי נוגעת בלחייך, שאפתי אותך לתוכי ותמהתי מה מזכיר לי ריח צווארך. ידעתי שאת בוחנת אותי ושהחיוך שמותח את שפתייך לצדדים אינו לגמרי טבעי. יכולתי לשמוע את הולם לבבך. מבטך היה חד וקימורייך רכים. תהיתי כמה זמן ייקח עד שהשולטת שבך תתפרץ החוצה.

ההחלטה להזמין חדר כבר בתום הפגישה בקפה היתה דווקא שלך. אני זרמתי. המסדרון עם השטיח המהוה שהובל אל החדר שהזמנו, הערב הקר, ההתרגשות ששנינו ניסינו להסתיר... האם באמת יכולתי לדמיין אותך כל כך שונה ממה שאת? הא, כן, נעלי העקב. את, בעצם נמוכה יותר ממה שנדמה לי.

הד צעדינו נבלע בהד צעדם של אינסוף זוגות אחרים שגנבו לפנינו רגעים מתוקים של אינטימיות בתוך הקופסאות המרוהטות שאחת מהן תהיה מיד שלנו. הידית חרקה בחוסר רצון כשלחצתי עליה, והמפתח השיב לה בשפתה. כמה ניכור, אלוהים. מי את? מי אני? מה אנו עושים יחד?

כשביקשתי ממך את הזכות להיות זה שמפשיט אותך ורוחץ אותך, לפני שאת תעשי בי כרצונך, הסכמת. עתה נעצרנו במרכז החדר. אוושת המכוניות החולפות מעבר לחלון, ברחוב הסמוך, נהפכה לפסקול הפגישה, והיה לה קצב מקורי, דיסהרמוני ומוטרף.

נעצת בי עיניים מתגרות כאומרת: "נראה אותך מעז לנגוע בי". נגעתי. הפשטתי את ז'אקט העור שלך ומשכתי למעלה את חולצתך. לא הפרעת, אך לא ממש עזרת. פעלתי כמו חייל מאומן שצריך לפרק פצצה שלא התפוצצה. מתי תזנק מתוכך חיית הטרף שבך?!

אולם מגע אצבעותיי בזרועותייך, קירבתי אליך, כבר התחילו להשפיע. הביטחון העצמי החל לחזור אלי ומשהו, מקופל ונבוך, שנעלם עד כה כתולעת באדמת החורף הקפואה, החל מתעורר בין רגלי.

לא יכולת שלא לצחקק. אך אני סכרתי את פיך בנשיקה שטוחה. אין לי כל עניין שהטקס הזה יהפוך לבדיחה משותפת. שחררתי את החזייה שלך ונשכתי את הפטמה שלך כמי שמנסה להתיר בשיניו קשר בשרוך הנעל. אחר כך הושבתי אותך על המיטה. מגף, עוד מגף. קילפתי את הגרביים, אצבעותיי מחליקות על כריות כפות רגלייך. הכנסתי את בהונך הימני לתוך פי הרטוב. לא מצצתי, ליקקתי, כאילו היתה האצבע סוכרייה עגולה על מקל ואמנם, כך היא טעמה לי. עינייך נותרו רציניות, אבל פיך שנפער קלות הסגיר את איבודו החלקי של שליטתך בביטויי ההנאה.

משכתי בעדינות את מכנסייך וגיליתי את עור רגלייך, שהקרין חשמל אל האוויר כמו היה מצבור של אורניום מועשר. נצמדתי אל ירכך, ואת יכולת לחוש את זיפי זקני הדקיקים חורטים הבטחה חדשה על גופך. הבטחה למשהו אחר, שרק אני יכול לקיים אותו.

תחתוניך לחוצים כנגד בטנך, מכסים בקמצנות משולשת את החריץ שבין רגלייך. השחלתי אצבעות אל מעבר לגומי והרחבתי אותם קלות. משכתי טיפה, והם התהדקו לאורך השקע וכמו שמחו להסתתר בין העכוזים. שובבים. הסרתי אותן במשיכה נחושה והן נפלו למרגלותייך ויצרו שלולית של בד ספוג בריחך.

הקירות הביטו בנו מוקסמים, איבדו כל בושה. הנורה נדלקה על מראך, סמוקה באורה הצהבהב. המים החמים מילאו את האמבט  והקצף שט בציפייה חסרת מנוח, גאה להיות הראשון שילטף, ירחף, ירטיב וייאסף אל נקבייך.

"עכשיו ארחץ אותך לאט לאט. אסבן כל חלק בגופך, אשת תאוותי רבת ההוד. וכשאסיים אשתחווה ואתייצב על ברכיי, ירכיי מפושקות וגווי זקוף. נכון לבצע כל שיגיון שחולף במוחך. עשי בי כרצונך".