משתבח לאיטו...

מדהים איזו רוממות רוח אחזה אותי. איזו שטותניקיות. איזו תחושה נהדרת של ציפייה.

החיים מזמנים, מסתבר, גם הפתעות טובות, ואני מחכה בכיליון עיניים לפגוש את עינייך. לפחות בבית הקפה אוכל להישיר מבט ולראות בעומק מבטך את הכוח שיש לך, להפוך אותי לאדם צייתן ולהוט, למישהו שכשהוא ניצב מולך – כל תכלית קיומו היא לכרוע לברכייך ולקוות שתתני לו לרצות ולענג אותך.

אלה העורקים, שנטענים לפתע בנוזל סמיך יותר, לבן וריחני, במקום דם. והנוזל הזה עולה לראש, והראש רוצה לעשות לך טוב, לשמוע אותך מתרצה. אחר כך מתרווחת, אחר כך גונחת ולבסוף, צווחת את תענוגך בקולי קולות, או לוחשת את הגמירה שלך בכל האוויר שבריאותייך.

והכל יכול להתחיל בפגישה הזאת, בקפה. פגישה אליה אגיע מוקפד ומצפה, כמו לראיון עבודה. אצלך.

את מזמינה קפה אחד, ומחכה, קומתך תמירה, את מעוררת תשומת לב שם, ליד דלפק בית הקפה. אני צופה בך, מעבר לכריך ולקפה. מבטיי זהירים. אומדים. מעריכים. איני יכול להישאר אדיש לירך בוהקת של אישה, בוודאי שלא לתפיחת חזה עדינה, חמקמקת חמוקיים.

שגרה של יום חול. אמצע השבוע. בחוץ השמיים מתארגנים לקראת הקיץ, וחמימותו של האוויר מטעה. אני הקדמתי, וכשאת מתקרבת, אני מגלה שאת לא ממש כמו שתיארתי לעצמי, כמו שהיית בדמיונותיי. אבל בהחלט מיוחדת, סקסית וכנראה אחת שיודעת שעיני הבריות נשואות אליך, לפי התנהגותך, וזה מספיק לי, כדי לתקוע מבט. להפתעתי, את מחזירה מבט ומחייכת. חיוכך מבטיח, אך עדיין אינו בטוח שאכן, מדובר בי, בקלות אני מצליח לזהות בביטחון העצמי שלך גם כוח.

אבל אולי זו באמת לא את? כמה קל לפנטז... הרי טרחתי ונסעתי בפקקים עד לכאן, וכולי פקעת של התרגשות ולב הולם. אלא שאת לא תטרחי להתבונן עוד לעברי, ואני אזהה שניים שלושה גברים שכבר עוקבים אחריך במבטיהם. ובכל זאת הפתעה. כשתנועי, הקפה בידך, לא תשכחי לסמן לי בניע ראש קל, כמעט בלתי נראה, ללכת אחריך. אני אקום ממקומי ואתקרב, מעט נבוך. את תעמדי מלכת, תמתיני לי, ריחך רענן ולימוני, עיניך יהיו כהות ומסתירות סוד ושפתיך פשוקות מטבען: "אני צריכה עזרה בחנייה. בוא אחריי, תאמרי. זהו. משפט מוזר שיצנח עלי ממרום, ויותיר אותי בעלטה באמצע היום.

רגע, האם זו את? אולי טעיתי? אולי זו גברת אחרת, שצריכה עזרה, ותוהה אם אני מוכן לעזור, כנראה. אבל כמובן שאהיה מוכן. אפסע מעט מאחוריך, אל התת-קרקעית. עכוזך ייצא מגדרו לכבודי, מתחת לשמלתך הצמודה, ועוד במדרגות תעצרי שוב, ראשך ייסוב לעברי והפעם בלי סימן שאלה, פיך המושלם יודיע לי בפסקנות: "כשנגיע, אתה תמצוץ לי".

מכוניתך תחנה בפינה רחוקה, צמודה לקיר. גבוהה ומואפלת חלונות. את תתמקמי לך במושב האחורי ותסמני לי להיכנס. רגלך האחת על המשענת, תחתונים לא יהיו ואת השמלה תפשילי למעלה כמו היתה אריזה של מתנה צבעונית. פנייך יהיו שווי-נפש, לא יסגירו מאום מתחושותיך, ואני אגלה שרגליך רכות ומזמינות, וההכרה תחלחל לאיטה, שהנה, אני הולך לטעום אותן בלשוני, להחליק הלאה, ולהיעצר בפתחה המסולסל של מערת תענוגותיך. לחוש מיד איך את תאחזי בראשי בשתי ידיים ותיאנחי כשאת ממלמלת שאני טוב. כל כך טוב.

**

מתנער משרעפיי. אני עדיין פוסע אחרייך בסמטה קטנה, עם הביס האחרון של הסנדוויץ ושארית הקפה. בעולם מושלם, הייתי שומע אותך משחררת באוזניי, ממש עכשיו, גניחה עזה של תענוג, ואני הייתי זוקף את ראשי מבין רגליך, שפתיי מרוחות בנוזליך ועיני נוצצות בתודה.

אלא שאת תתרחקי לך ותיעלמי בסיבוב, ואני אשאר לבד, המום ומובס, נעלב עד עמקי נשמתי. וכשאתעה בקצה הסמטה, שדוד, נפול פנים במעלה הרחוב המנוכר, אזהה אותך לפתע, ממש למולי. מגיחה מעברו השני של לוח מודעות עירוני ומחייכת: "טוב, מספיק עם העמדת הפנים. זה אתה, וזאת אני, ומרגע זה אתה תעשה כל מה שאני אומרת לך לעשות. מובן?"

קול לא ייצא מפי מפאת התרגשותי, המילים לא תתגבשנה בעמקי ריאותיי, אבל הנהוני יהיה משכנע, ואת תסמני לי ללכת בעקבותייך, עד שנגיע לחדר מדרגות, נעפיל לקומה השנייה ושם את תתחבי מפתח לדלת, שתחרוק קלות ותיפתח, חושפת בפנינו עולם מסתורי ואפלולי של מזמוטים, משהו שכבר נמצא באוויר אף שטרם התחיל.

הרגע שבו אחוש את הבל נשימתך קרוב, כשאת תתעסקי בחבלים הקושרים את פרקי ידי אל צדי המיטה, הרגע שבו, שכוב על גבי, אתבונן בגופך, בקימורייך, חסר אונים לגעת בך, נתון כולי לחסדייך, אלא שלך לא יהיו חסדים, יהיה הרגע שבו אפרד מבתוליי הנפשיים.

אצטרך לפשק את רגליי עוד קצת, כי את תבקשי למתוח את החבלים כמה שיותר. זו התנוחה הפגיעה ביותר. את יכולה להחליט לקום וללכת, ואני אשאר מונח כאן, לעולמים. אבל למה שתלכי? התענוג רק עומד להתחיל. התענוג שלך, העינוי שלי.

האם תעברי עם נוצה דקה על עורי? הצחקתי אותך. הרי בזה הרגע את מדליקה את נר השעווה העבה, זה שהזיל את עצמו על ביצים של נשלטים אחרים שהיו לך, נר שכבר שמע זעקות רבות, קשות ומרות. עתה תורי.

ועוד לפני טפטוף החלב, על איברי הרגיש ביותר, יתחשק לך לענג אותי בכמה חבטות בכף ידך על חזי, על ירכיי ועל... רגע, מה את עושה לפטמות שלי? מהדקת חזק, במצבטים שיש לך עם הצעצועים שלך. הו, כמה שזה כואב, והזין נעמד יותר קשה. הכאב מאכיל אותו באנרגיה.

א-פרופו זין, את מאד תיהני למשוך אותו, אז גם תתחילי לשרוט ולנשוך. ולפתע תיעלם דמות האישה ובמקומה אגלה מעלי חית טרף, כשאת תתנפלי על הגופה המוטלת שלי כמו לביאה המכינה נתחי בשר לגוריה. ואני אצעק, ואני אאנח, ואני אכאב...

וכדי שאוכל לעמוד בעינויים, אחשוב כל העת על הקוס היפהפה שלך, שטרם הכרתי. הקוס שיתיישב עלי לקינוח. הקוס שתנגבי על עיני ועפעפיי, על אפי ועל לחיי. ובעצם, איך יכולת לשכוח את השתן?!

מזל שהזכרתי לך...

* ו... כן, אני כותב קוס עם "ק" לא עם "כ". כוס היא כלי לשתייה. לא?!

כמו המאדים הסב סביב כדור הארץ, את רחוקה ממני עתה מרחק שנות אור, אבל כמו המאדים, מסלולך ישוב ביום בהיר אחד לנשוק למסלולי.
אז, נרגשת וסמוקה, מטען עצום של תאווה דוחק בך לחגוג את פגישתנו המוגשמת, לראשונה, אני אהיה שם. בשבילך.

מקופל כמו מתנה, כפות בחגיגיות עם סרט ורוד, מתנשף מרוב חשק לרצות ולענג אותך בכל דרך שתבחרי.
את תתירי אותי, כשתחליטי סוף סוף לעשות כן, מכבליי ותעשי בי כרצונך.

תשחררי את כל האגרסיות, תצבעי אותי בשריטות ציפורנייך, תותירי שובלים של אודם על עכוזי מצליפותייך. אוזנייך יתענגו על צלילי אנקותיי, ולמראה גופי המתקפל מעוצמת האלימות שהצטברה בך, את תחגגי אפילו יותר.

וכשאענג אותך בלשוני, באצבעותיי, בזרועי, ואחדור לתוכך בכל מובן ורצון שיהיו לך, אשמע את צחוקך מתגלגל בחוסר שליטה, ברגע של כיף עצום ופורקן מענג שאין לו גבולות, שאני אביא לך שוב ושוב. 

ולרגעים, שוב תהיי מאושרת.

לא, את אינך מחכה רק לי. אני מודע לכך היטב עוד מרמזייך. ומכיוון שגם אינני קנאי אלא להיפך – ניצת כמו אדי דלק למחשבה שישנם גברים נוספים המנסים לכבות את תשוקתך - אני יכול לדמיין אותך סוערת ומתחשקת עם גבר אחר. או.קיי, מקובל עלי. אני מוכן להיות גלגל שלישי ואת, כמו שאני קורא אותך, עיניך כבר נדלקות באור מתפתה ושינייך נושכות בעדינות את שפתך התחתונה למחשבה שהנה, זה יכול לקרות.

חושב על הרגע שבו אעמוד על ארבע, רגלייך פרושות ומזמינות, ואת תסיטי באצבע עדינה, ארוכת ציפורן, את שולי תחתונייך השחורים מעט הצידה.
"עכשיו", את תאמרי בקולך השקט, "התחל למצוץ לי. לאט. וזכור - אסור לך להפסיק עד שאני מודיעה".
בעוד אני מתקדם לעברך, דוחק את פניי אל בין ירכייך, משטחי שיש מעוררי תשוקה, אני חש את ידיו אוחזות במותניי.
"תקע לו!" את פוקדת, והגבר השני בחדר מושח את איברו בקרם סמיך וממקד את חודו בין עכוזיי המפושקים. 
"האאחחחח", אני פולט אנחה, וחש בציפורניו המתחפרים במותניי. כפות ידיו אוחזות בי בחוזקה. אני רוצה לעזור לו ומרחיב את הפיסוק שבו ברכיי נתונות. 
עינייך צופות בי ובו. סבלניות. רציניות. את לעולם רצינית, כשאת עוסקת במלאכת המין, וחיוך נדיר יעלה על פנייך רק כשתראי אותי סובל. 
אני מתקשה מעט להכיל את הזין הגדול שלו, ומנסה לנוע קדימה, להרחיק את פי הטבעת שלי מחדירתו.
"אל תזוז, הישאר כפי שאתה", את מסננת אזהרה, וכשאיני מתאפק, מפאת הכאב, וממשיך לזוז מעט, את שולחת את ידך, ובתנועה רחבה, כמו עגלון החומל על פרדתו, את מכה בי על גבי.

אני קופא. חש כיצד האיבר שלו מנסה לפלס דרך בעד שרירי הסוגר העצמאיים שלי, המנסים בכוח להגן עלי, והוא מושך לאחור, נרתע.

עתה פוגעת כף ידך בכתפיו: "אמרתי לך להפסיק?" את שואלת אותו. "אתה תמשיך ותחדור עד שכל הזין שלך יהיה בתוכו!".

ביחד עם איברו חודרת למוחי ההכרה, שסוד ההנאה שלי יהיה טמון ביכולת שלי להתמקד בפות המתוק שלך. אני מתעלם מכאב הפטמות הנצבטות שלי, שכן הפעם היית פחות רחמנית כשהידקת אותן, ונדבק בפי אל האיבר המפתה, הרירי, הרטוב. נוגע בלשוני באצבעך, זו שמסיטה את קו תחתוני הרשת השחורים המתיימרים לדוג אותי, דג פותה שכמותי, ולרגע מוצץ לך אותה בהנאה. חופר בלשוני בתוך האיבר הרך והמזמין שלך, וכשאת מבקשת, אני דוחף פנימה במקום את אצבעותיי, את הדילדו שהבאתי לך כדי לענג אותך. כל העת ממשיכה לשוני לרחף בין שפתותיו של איברך, מתעכבת על הדגדגן, שאותו אני מורט בעדינות בשיני, ואחר, בליקוקים בשרניים, אני מלווה את תנועותיו של הדילדו שאותו אני מחדיר ומוציא בקצב משתנה, לא קבוע, ממש כפי שאני זוכר שהורית לי לעשות.

גל כאב עז פושה באחוריי, כשהגבר שלך מצליח להעמיק את חדירתו אותי, ואני חש בכאב בתוליי ישבני הנפשקים בחוסר אונים. אל הכאב מתווספת תחושת הנאה מפתיעה, שגוברת והולכת. המחשבה שמזיינים לי את הצורה מדהימה אותי במידת הנאתה, ואני מתרגם את ההנאה הזאת מיד לתנועות ליקוק, מציצה וקידוח בלשוני ובשפתיי.

אני נאנח. את נאנחת. הגבר מאחורי מכניס ומוציא את כלי זינו בתנועות בטוחות יותר ויותר, וכשאת מתחילה להיאנח בתדירות רבה יותר, כי את גומרת, גם הוא מכריז בספק צווחה: "אני רוצה לגמור, אפשר?!" את מאפשרת לו והוא קורס על גבי, נאחז בי בתשוקתו. בתוך הכרתי ובעמקי דמיוני, שוטף אותי זרמו הלבן, הצמיג, החמים, ולרגע אני מתפתה להאמין שאני יכול גם להרות מעומק החדירה.

וכך שניכם גומרים בזכותי ואילו אני... אני רק רוצה לרצות אותך. רק רוצה לענג. רק רוצה שיהיה לך טוב אתי, כי את כל כך יקרה לי. ורק כשאת, וכל מי שאתך, נהנים ממני – רק אז אוכל ליהנות בעצמי.

בקולך הנמוך, הצונן, הבטוח בעצמו, ביקשת ממני שאתפשט ושאניח את עצמי, על גבי, על-גבי השולחן שאותו ערטלת מכל חפץ. מגעו הצונן של העץ נעם לאחוריי ועקצץ את גבי. תחושה של כבש שנגזז מתלתלי הצמר שלו, ושעתה, בעירומו, עומד להיות מועלה לעולה, עלתה בי, עזה ונוקבת.

באותו הקול ממש, שמעט התרגשות יצרה בו עתה ריטוט בלתי נשלט, הרגעת אותי. "שכח הכל, איש, והתרכז רק בי. תן להן, למחשבות הכמוסות ביותר שלך, לפנטזיות שאפילו אתה לא מעז לשחרר, לצוף למעלה את התודעה ולרחף משם, קלות כבלונים. ברגע שאפוצץ את בלוני המשאלות שלך, הם יתגשמו. אחד אחד.

ביקשת ממני שאפסק עוד את רגליי, ושאניח את ידי לאחור, בצמוד לפאות השולחן. כשהרחבתי את הרווח שבין רגליי חשתי כיצד אני מפקיר את איברי ואת אשכיי לגחמותייך. תרצי – תכי בהם, תרצי – תלטפי אותם, תמזמזי, תמצצי ותקדחי מתוכי את הנוזל ההוא, שיפרוץ כמו היה נביעה של נפט, מתפזר, רירי ונבוך, במורד איברי היוקד.

אי-משם שלפת חגורות עור קצרות. שתיים מהן קשרת מעל לכפות רגליי, ואחרי שמתחת, כראוי, חיברת אותן אל רגליי השולחן. אחר עשית כך גם לשתי ידיי, לא לפני שביקשת שאתמתח ככל יכולתי, כך שראשי ייטה מעט מקצה השולחן ויבלוט החוצה. בעת המעשה, ריחך הכבד, כמו ריחו של פרח טרופי ענק, היכה בנחיריי. שיערך נגע קלילות בצווארי והבל נשימתך המתוק-מריר ריחף על שפתיי וכתפיי, מנסה להמתיק את גזר הדין הקשה, אולי אף אכזרי, שריחף אף הוא בחלל החדר.

עתה הייתי עקוד כמו שה. כמו אותו האיל שאברהם העלה כקורבן במקום בנו, יצחק. חסר אונים, מסומם מריחך ומנוכחותך, פוחד פחד-מוות מעוצמתך, הייתי שבוי בגופי ובנשמתי בידייך. יכולת באותה קלות לשלוף סכין ולבתק בה את אשכיי, כשם שיכולת לחרוץ בציפורנייך את שמך על בטני, או לנשק אותי נשיקה רטובה וחמה על שפתיי.

בסוף, אמרת בגרון ניחר, בסוף ארשה לך ללקק לי. בסוף אני אתיישב על פרצופך, הבולט מקצה השולחן, ולא ארד מעל פניך עד שתשמע אותי זועקת וגונחת, צועקת מהנאה וצוחקת בחוסר אונים ובצורה בלתי נשלטת את גמירתי. אתה תחוש את הרטיבות שלי שכמעט ותטביע אותך, אך לא תעז להפסיק ללקק, לשתות, לינוק ולמצוץ לפני שתשמע את נשימתי פורחת ממני מרוב תענוג. כשלא אוכל לשאת יותר את מגע שפתותיך ולשונך על איברי אקום ממך ואניח לך לנשום.

אבל עד שזה יקרה, המשכת בקול מדוד יותר, עד שאניח לך למצוץ לי, אתה תצטרך להוכיח לי שאינך נשבר בעינויים. שקורצת מאותו החומר ממנו קורץ היהלום. תיכף תרגיש כמה ההתנסות הולכת להיות קשה. זה יקרה כשצליפות הענף הירוק, הדקיק והגמיש שבידי, ינחתו על איבריך בכל עוצמת תאוותי. זה יימשך כשאאבד שליטה על אצבעותיי, ואניח לציפורניי לחפור בך, לסמן אותך באדום, לנסות ולתלוש ממך את ביציך ואת איברך, וכשאדחוף בכל הכוח את הזין המלכותי שאני שומרת במיוחד בשבילך, דילדו שחור, בוהק וגמיש, שיינעץ קצהו בתוך פי הטבעת שלך, ורק שתעז להשמיע קול, לגנוח, אני מזהירה אותך!

שכוב על גבי, שותק ונסער, בלעתי את רוקי, מנסה להחניק את הפחד העז ממך, בכוחה של התאווה אליך, שהיא תמיד עזה קצת יותר. חיכיתי שתגידי עוד משהו. עוד משפט אחד, אך כשאמרת אותו, לא יכולתי שלא להתאכזב.

אתה מבין, יקירי, שלגמור – רק אני גומרת היום. לא אתה.

 אני קורא את העצב שלך, אוסף את טפטופיו באצבעות מבטיי, ומנגב אותן על שפתיי, כדי לטעום את טעמו, את טעמך.

אינך סבורה שאת יפה. יותר את סבורה שאת גמלונית, מסוגרת, בוערת מבפנים עד כלות וכמו הר געש שטרם התפרץ, מבחוץ את חפה מכל סימן או אות, שיסגיר את הלאבה הלוהטת, שאינה נותנת לך מנוח שם, בין רגלייך.

את נשואה, אבל אין רמז במילים שאת כותבת למי שאמור להיות בן זוגך ועל מקומו בחייך. כל כך בודדה. כל כך צופה מהצד. כל כך לא סומכת על יופיו של גופך, לא מסוגלת לנצל את השפע שהעולם הזה מעניק למי שמעז, למי שיש לו אומץ לחטוף סטירות ולהחזיר, לטעות, לשגות ולהמשיך לנסות. את יושבת בצד.

  בבית הקפה, שם היינו נפגשים, הייתי לומד לחבב אותך במבטיי האיטיים, המלטפים, הסוקרים, אלו שהחיוך שלי מרכך אותם, שלא יכאיבו. היית חשה איך אני נמשך בכוח הלהט הבוער בי, ממש כשם שהוא בוער בך, אל עורך, אל ריחך, אל שדייך ואל ירכייך. מאמץ דווקא את אותם איברים שאינך מאמינה שמוסיפים לך חן. בוחן אותם ולומד להכיר אותך בירכתי הקפה. מניח לך לדבר, מניח לביישנות להתקלף לה לאיטה, רואה את הינומת הזרות נופלת על הרצפה ואיך שני בני אדם שלא הכירו יכולים להיות פתאום קרובים כל כך.

אחר כך, הייתי מנסה לכבות את הבערה, את הרעב שלך, את הצורך העז להיות נחשקת. עיניך המשתאות היו בולעות את הגבר הזה, שהגיע משום מקום, ומצליח לענג אותך לאט, בסבלנות, ולהוציא ממך את הלהטוטנית המינית שהסתתרה בך. את אלופת התאוות.

הייתי מלטף את האש, מלקק אותה בלשוני, נושק לה בשפתותיי ומשחק בה.

כל להבת אש לוחכת, שורפת, כי אין להבה פגומה.

בקולך הנמוך, הצונן, הבטוח בעצמו, ביקשת ממני שאתפשט ושאניח את עצמי, על גבי, על-גבי השולחן שאותו ערטלת מכל חפץ. מגעו הצונן של העץ נעם לאחוריי ועקצץ את גבי. תחושה של כבש שנגזז מתלתלי הצמר שלו, ושעתה, בעירומו, עומד להיות מועלה לעולה, עלתה בי, עזה ונוקבת.

בקולך הצונן, שמעט התרגשות יצרה בו עתה ריטוט בלתי נשלט, ביקשת ממני שאפסק עוד את רגליי, ושאניח את ידי לאחור, בצמוד לפאות השולחן. כשהרחבתי את הרווח שבין רגליי חשתי כיצד אני מפקיר את איברי ואת אשכיי לגחמותייך. תרצי – תכי בהם, תרצי – תלטפי אותם, תמזמזי, תמצצי ותקדחי מתוכי את הנוזל ההוא, שיפרוץ כמו היה נביעה של נפט, מתפזר, רירי ונבוך, במורד איברי היוקד.

אי-משם שלפת חגורות עור קצרות. שתיים מהן קשרת מעל לכפות רגליי, ואחרי שמתחת, כראוי, חיברת אותן אל רגליי השולחן. אחר עשית כך גם לשתי ידיי, לא לפני שביקשת שאתמתח ככל יכולתי, כך שראשי ייטה מעט מקצה השולחן ויבלוט החוצה. בעת המעשה, ריחך הכבד, כמו ריחו של פרח טרופי ענק, היכה בנחיריי. שיערך נגע קלילות בצווארי והבל נשימתך המתוק-מריר ריחף על שפתיי וכתפיי, מנסה להמתיק את גזר הדין הקשה, אולי אף אכזרי, שריחף אף הוא בחלל החדר.

עתה הייתי עקוד כמו שה. כמו אותו האיל שאברהם העלה כקורבן במקום בנו, יצחק. חסר אונים, מסומם מריחך ומנוכחותך, פוחד פחד-מוות מעוצמתך, הייתי שבוי בגופי ובנשמתי בידייך. יכולת באותה קלות לשלוף סכין ולבתק בה את אשכיי, כשם שיכולת לחרוץ בציפורנייך את שמך על בטני, או לנשק אותי נשיקה רטובה וחמה על שפתיי.

בסוף – כך אמרת בגרון ניחר - בסוף ארשה לך ללקק לי. בסוף אני אתיישב על פרצופך, הבולט מקצה השולחן, ולא ארד מעל פניך עד שתשמע אותי זועקת וגונחת, צועקת מהנאה וצוחקת בחוסר אונים ובצורה בלתי נשלטת את גמירתי. אתה תחוש את הרטיבות שלי שכמעט ותטביע אותך, אך לא תעז להפסיק ללקק, לשתות, לינוק ולמצוץ לפני שתשמע את נשימתי פורחת ממני מרוב תענוג. כשלא אוכל לשאת יותר את מגע שפתותיך ולשונך על איברי אקום ממך ואניח לך לנשום.

אבל עד שזה יקרה, המשכת בקול מדוד יותר, משתלטת ומרסנת את דמיונך הפרוע, עד שאניח לך למצוץ לי, אתה תצטרך להוכיח לי שאינך נשבר בעינויים. שקורצת מאותו החומר ממנו קורץ היהלום. תיכף תרגיש כמה ההתנסות הולכת להיות קשה. זה יקרה כשצליפות הענף הירוק, הדקיק והגמיש שבידי, ינחתו על איבריך בכל עוצמת תאוותי. זה יימשך כשאאבד שליטה על אצבעותיי, ואניח לציפורניי לחפור בך, לסמן אותך באדום, לנסות ולתלוש ממך את ביציך ואת איברך, וכשאדחוף בכל הכוח את הזין המלכותי שאני שומרת במיוחד בשבילך, דילדו שחור, בוהק וגמיש, שיינעץ קצהו בתוך פי הטבעת שלך, ורק שלא תעז להשמיע קול, לגנוח, אני מזהירה אותך!

שכוב על גבי, שותק ונסער, בלעתי את רוקי, מנסה להחניק את הפחד העז ממך, בכוחה של התאווה אליך, שהיא תמיד עזה קצת יותר. חיכיתי שתגידי עוד משהו. עוד משפט אחד, אך כשאמרת אותו, לא יכולתי שלא להתאכזב.

אתה מבין, יקירי, שלגמור – רק אני גומרת היום. לא אתה.

אמנם כרגע שורה שתיקה. 
אבל אי-שם, במעמקיי, בין חלציי, מצטברת אנרגיה של תשוקה שמתאווה אליך.
הלא מוכרת.
אל מגע עורך, אל קולך, הדורש? הפוקד? המתחנן?
אל ריח זיעתך ואל מגע לשוני בשפתי מערת תשוקתך. 
אל הטיפוס במעלה שוקייך, והריחוף האיטי, המתמסר אל חלקות ירכייך. אל בטנך הרכה ואל טעם פטמותייך ומגען בין שיני. 

הזמן אמנם נוקף, ודומה שמעט מאד מתקדם.
אבל התאווה אליך נאגרת ולחץ התשוקה פועל על הגוף והנפש. 
הרי בסוף, אני יודע, הפקודה ממך תגיע. ואני אהיה שם, כדי שתורי לי בדיוק מה לעשות ואיך לפרוק את כל התשוקה המצטברת הזאת.
ואני מחכה בסבלנות...

בערב בערב הזה, אני מעדיף לחטוא.
גולש, על בהונות, אל הבלוג שלך ומתמכר.
מדמיין את אצבעות הרגליים שלך, את השוקיים הנובטים מתחת למכנסייך ואחר כך עולה אל ירכייך הבוהקים באפלולית הלילה העוטף אותך.
ובדמיוני אני ממשיך וחוטא. 
מוצא את עצמי מובל אל מעונך, מופשט ומושלך עירום לרגלייך. שק מלט של שרירים ואנרגיה, שכולם לפקודתך. 

ואת מואילה להניח עלי את קרסולך, אני חש את כובדה המבוקר של רגלך על עורפי, ואני מבין שמכאן אני צריך לטפס מעלה מעלה, במעלה שוקייך וירכייך, לעשות את דרכי בעזרת לשוני, שפתיי ושיני. ללטף וללקק, למצוץ ולטפס.
והכי חשוב, להיות קשוב לך. לאנחות ההנאה שלך, לרצונותייך הדקים, הכמוסים, שיכוונו אותי הלאה, בלי מילים, אל מערתך הלחה, הרטובה.
וזאת, כמובן, באם יעלה רצון מלפנייך להניח לי לענג אותך עד כלות. כמה שזה ייקח.
וכבר אני מפליג, בדמיוני, בלילה הקר הזה, אל יום אחר שבו אוזמן אליך שוב. שוב אופשט מבגדיי וכך, עירום ונבוך, את תסבירי לי בסבלנות, שכך זה צריך להיות, כן, גם בקור, עירום ונבוך, חשוף ומעורטל, אם ארצה לזכות לחוש אותך בלשוני. להריח, לענג.

ואני ממתין, עורג ומייחל, למכתב התשובה שלך, שיכול לנחות על לחיי כסטירת לחי מצלצלת, או לתת לי מפתח מוזהב קטן אליך.

הנה, שוב הערב יורד, והקדרות עוטפת את הכל, הטבע מכין הצגה ואת מכינה אותי, כי מכשפה שכמותך מחכה לליל רוח וגשם, ליל דלף וסער, כדי להעלות אותי לעולה. וכשהברק יקרע את השמיים והרעם יכה בתופיו, את תרקחי את השיקוי ותשלחי את הרוח לקחת אותי.

זהו. ככה. עכשיו. בדיוק. הרוח הנדחפת בחשיכה אל התריס, כי היא יודעת שאני מסתתר מאחור. הנה היא שולחת אצבעות של קור ומושכת אותי החוצה. בשערי.

אני עירום, ונגרר אחריה בין שלוליות לרחבות דשא, בין עצי פרי לפנסי רחוב בוכים, והגשם ניתך, ורגלי פשוקות, ואיברי ניתכים על מדרכות, מבואות בתים בואכה קצה הישוב, היכן שנפרשים הפרדסים בשחור הלילה. רגליי וידיי, בטני וחזי נמרחים בבוץ השבילים ומגולגלים בין עצי ההדר, ומשם אל חורשת האיקליפטוסים החשוכה, ההומה כאישה מצפה בשמלת ענפיה הרוגשים, רוקדת בין זרזיפי הגשם ומוחאת כפיים בהתלהבות כשאני מושלך אל בין גזעיה.

ואחרי שהרוח עוקדת אותי פשוק רגליים וידיים אל בין שני גזעים, ואני קפוא, מרוח בבוץ, טרוף עיניים ועירום כמו הלילה, את מגיחה מתוך השחור.

על שדייך עדיין נחה חזייתך השחורה, ואת התחתונים השארת עלייך, כדי שימשיכו להתאמץ להסתיר את פלחי עכוזייך, הדשנים כמו האדמה החומה הזאת, שאותם תניחי, כן, מתי זה יקרה כבר, על לחיי, עד תיעצר נשימתי ואני אלגום את מיצייך כמו בעל כורחי ואת, שתשבי על פני באותו רוגע פרוע וסוטה, תכי בעליצות צחקנית בבטני ובירכיי במוט חזרן וקפיצותיי, רתיעות הבשר שלי, יצליחו לשעשע אותך עוד ועוד.

אך עתה, בלילה, עקוד ומסומן, את הולכת לבתק את בתוליי. וכשאת מגיחה מבין אצבעות הרוח וחוטי הגשם, את חובטת בשוקיי כמו שוטר בעבריין הנשען על קיר, בבעיטה מכוונת היטב, ומרחיקה את רגליי עוד קצת זו מזו, עד שידיי הקשורות אל הענפים מתמתחות ואני נאנק, מנסה לשאת את משא גופי הפעור לעומתך.

הדילדו הכבד חגור על מותנייך ואת מפשקת את בשר עכוזי ומודדת באצבעך את עומקו של החור הנפער, עורג אך חושש. תנועתך מנוסה ואיטית, וגוש הפלסטיק הרוטט נדחס אל בין גבעות בשרי באיטיות בוטחת, כמו מקדחה, ואני איני יכול להכיל את רוחב הצינור הנדחס אל בני מעיי וזועק מרה בכאב הביתוק האימתני את מביאה עלי.

וכך אני נבעל, אזוק אל גזעי האיקליפטוסים, והגשם מכה, ובדי העצים מוחאים כפיים והרוח הומה ושורקת למראה מעשה האונס המתבצע על האדמה רווית המים ומרוצפת העלים.

כאבי וצעקותיי אך מעוררות את ייצרך, ומבטך מתפרע עוד יותר, וציפורנייך נאחזות בבשר צלעותיי ואת נצמדת אל גבי, דוחפת והודפת, ושינייך חומסות את עור גבי ונשיכתך העזה מותירה עליו את טביעתך, באדמדמות של טיפות דם העולות מהשריטה, ועוד נשיכה אחת, ומכל אלה, מתוך ים כאבי, אני זועק את זעקת התאווה שלי, מילל אותה כמו תן, התאווה אליך. התאווה הבלתי נגמרת. כן. קחי אותי. עני אותי. רמסי אותי. אכלי אותי. השתמשי בי, והשאירי אותי כפות ועזוב, קשור ומתנדנד לאיטי בחשיכה, חצי מעולף, ורק איברי מטפטף לאיטו את מה שלא יכול היה לאצור יותר בתוכו, והתפרץ החוצה ביחד עם זעקות הכאב.

השינה מתרחקת, ככל שאני מנסה להירדם. לבסוף אני מוותר. משתרע על בטני, מקפל ברך ימין גבוה, מפסק רגליי, מבליט את אחוריי מתחת לשמיכה. מחכה שתבואי.

וכשתבואי, את תצבטי אותי, ואני אלטף אותך.
תכי בי באגרופייך, ואני אשתחווה לך.
תנשכי אותי, ואני אלקק לך.
תמרטי את שיערי, ואני אמצוץ בלהט...

לעולם לא אדע מה צעדך הבא, 
אך אביט בך מעריץ, בעיני המצועפות.
והצורך לרצות אותך יפעם בי, כמו שהוא פועם עכשיו. כמו לב חי...

כי הנה, הנה, מתגלה החלק הרך מתחת לקליפה...
מסתבר שאת גם אנושית.

אבל הלילה ארוך ואפל. אחרי מופע העינוגים הקליל, החיבוק הידידותי האמיץ, יוצאת המכשפה שבך ומטפסת על המטאטא.
אני מתבונן מהחלון בלילה הזה, צופה בירח הנגוס, שומע נביחות כלבים ורואה את צלליתך, רכובה על המטאטא, יוצרת קשת מושלמת בשמיים.
הלילה תנחתי אצלי בחלום. הלילה אזכה ללחך את ירכייך. אשאף את ניחוח עורך באפי וארגיש את הפעמונים מצלצלים בכל הכוח בכל פסגות ההנאה שלי.
הלילה תזי עלי כמה טיפות ירקרקות ואני אוכל לזחול ולמצוא מפלט מכל הפחדים שהטלת עלי, מכל העינויים שהשתת עלי.
ואת המפלט אמצא עמוק בין ירכייך, בעמק הפות, בתוך מערה נידחת.

את דרכי אפלס בעזרת שפתיי ולשוני וכשאגיע אסתתר מפנייך, מכוסה בנוזלייך, בעמקי גופך.
אנצל את שאננותך הרגעית, הרי אני הוא זה שבזכותו את גומרת שוב ושוב, ואחכה שתחפשי אותי.
ולבסוף אראה את אור הנר האחוז בידך מרצד על קירות איבר מינך, מתקרב ונסוג, מכסה ונרתע, וצחוקך המרושע יבקיע את חומת הפחד שלי כשתגלי אותי סוף סוף.

אצבעותייך ישלו אותי מתוך איברך, ואת תציגי אותי באוויר, תלוי כפיתיון, טרף לכרישה שמיד תסתער עלי.
כן. את מסוגלת להיות רעה. רעה מאד. את מסוגלת להכאיב לי, ואני - בתמימותי - אנסה לשבות את ליבך כדי שתרחמי עלי.
אבל בכך אני חוסם את הסיכוי שאי פעם איהנה באמת בחברתך.
כי הלא כל הנאתי תלויה ביכולת שלך להכאיב לי.