בקולך הנמוך, הצונן, הבטוח בעצמו, ביקשת ממני שאתפשט ושאניח את עצמי, על גבי, על-גבי השולחן שאותו ערטלת מכל חפץ. מגעו הצונן של העץ נעם לאחוריי ועקצץ את גבי. תחושה של כבש שנגזז מתלתלי הצמר שלו, ושעתה, בעירומו, עומד להיות מועלה לעולה, עלתה בי, עזה ונוקבת.
בקולך הצונן, שמעט התרגשות יצרה בו עתה ריטוט בלתי נשלט, ביקשת ממני שאפסק עוד את רגליי, ושאניח את ידי לאחור, בצמוד לפאות השולחן. כשהרחבתי את הרווח שבין רגליי חשתי כיצד אני מפקיר את איברי ואת אשכיי לגחמותייך. תרצי – תכי בהם, תרצי – תלטפי אותם, תמזמזי, תמצצי ותקדחי מתוכי את הנוזל ההוא, שיפרוץ כמו היה נביעה של נפט, מתפזר, רירי ונבוך, במורד איברי היוקד.
אי-משם שלפת חגורות עור קצרות. שתיים מהן קשרת מעל לכפות רגליי, ואחרי שמתחת, כראוי, חיברת אותן אל רגליי השולחן. אחר עשית כך גם לשתי ידיי, לא לפני שביקשת שאתמתח ככל יכולתי, כך שראשי ייטה מעט מקצה השולחן ויבלוט החוצה. בעת המעשה, ריחך הכבד, כמו ריחו של פרח טרופי ענק, היכה בנחיריי. שיערך נגע קלילות בצווארי והבל נשימתך המתוק-מריר ריחף על שפתיי וכתפיי, מנסה להמתיק את גזר הדין הקשה, אולי אף אכזרי, שריחף אף הוא בחלל החדר.
עתה הייתי עקוד כמו שה. כמו אותו האיל שאברהם העלה כקורבן במקום בנו, יצחק. חסר אונים, מסומם מריחך ומנוכחותך, פוחד פחד-מוות מעוצמתך, הייתי שבוי בגופי ובנשמתי בידייך. יכולת באותה קלות לשלוף סכין ולבתק בה את אשכיי, כשם שיכולת לחרוץ בציפורנייך את שמך על בטני, או לנשק אותי נשיקה רטובה וחמה על שפתיי.
בסוף – כך אמרת בגרון ניחר - בסוף ארשה לך ללקק לי. בסוף אני אתיישב על פרצופך, הבולט מקצה השולחן, ולא ארד מעל פניך עד שתשמע אותי זועקת וגונחת, צועקת מהנאה וצוחקת בחוסר אונים ובצורה בלתי נשלטת את גמירתי. אתה תחוש את הרטיבות שלי שכמעט ותטביע אותך, אך לא תעז להפסיק ללקק, לשתות, לינוק ולמצוץ לפני שתשמע את נשימתי פורחת ממני מרוב תענוג. כשלא אוכל לשאת יותר את מגע שפתותיך ולשונך על איברי אקום ממך ואניח לך לנשום.
אבל עד שזה יקרה, המשכת בקול מדוד יותר, משתלטת ומרסנת את דמיונך הפרוע, עד שאניח לך למצוץ לי, אתה תצטרך להוכיח לי שאינך נשבר בעינויים. שקורצת מאותו החומר ממנו קורץ היהלום. תיכף תרגיש כמה ההתנסות הולכת להיות קשה. זה יקרה כשצליפות הענף הירוק, הדקיק והגמיש שבידי, ינחתו על איבריך בכל עוצמת תאוותי. זה יימשך כשאאבד שליטה על אצבעותיי, ואניח לציפורניי לחפור בך, לסמן אותך באדום, לנסות ולתלוש ממך את ביציך ואת איברך, וכשאדחוף בכל הכוח את הזין המלכותי שאני שומרת במיוחד בשבילך, דילדו שחור, בוהק וגמיש, שיינעץ קצהו בתוך פי הטבעת שלך, ורק שלא תעז להשמיע קול, לגנוח, אני מזהירה אותך!
שכוב על גבי, שותק ונסער, בלעתי את רוקי, מנסה להחניק את הפחד העז ממך, בכוחה של התאווה אליך, שהיא תמיד עזה קצת יותר. חיכיתי שתגידי עוד משהו. עוד משפט אחד, אך כשאמרת אותו, לא יכולתי שלא להתאכזב.
אתה מבין, יקירי, שלגמור – רק אני גומרת היום. לא אתה.