זהו לא ליל צינה ודלף אלא ליל קיץ לח כבית שחייך, ואת אינך עורב, אלא אישה שהתאווה סימאה אותה, ועתה היא דופקת על דלתי. שומע את דפיקתך, ופותח את הדלת אל העלטה, רוח חמימה, כהבל פיך, נדחפת פנימה ודוחפת אותך לפניה. את מחייכת את אחד מחיוכייך ההופכים אותך ליפה הרבה יותר, אבל אני עוצר אותך שם, על קו הדלת, ומניח רק לרוח הערב להיכנס פנימה ולגעת בי באצבעותיה הדקיקות והחוקרניות.
הגעת. הנה את, מניחה את עצמך כמו מנחה. כמו זבח, למרגלותיי. קח אותי. עשה בי כרצונך. אין לי ספק כי ריבוא עיניים מציץ בך מהרקיע החשוך, עיניים סמוקות חשק, רחוקות מאיתנו שנות אור, חסרות אונים למול יופייך.
אני מתקרב אליך ובוחן אותך. ידיי על כתפייך. אני מעביר אצבע על חלקת צווארך. חיוכך נמוג, פיך נפער מעט, אצבעי מחליקה אל בין שפתייך. את מוצצת אותה ועינייך נעצמות לאיטן. אפשר לחוש כיצד פטמותייך, מעברו השני של הארג הדק, מתמלאות בדם שאיננו אלא נוזל התאווה שלך, ומזדקרות, נואשות למגע.
אני מסובב אותך ועתה את ניצבת בפנייך אל החשיכה ובגבך אל פתח הבית. כורע ברך מאחורייך, אצבעותיי על שוקייך. בוחנות. בודקות. כפות ידיי מחליקות על עורך, מתרוממות במעלה השוק, ואל ירכייך. לרגע שורפות אצבעותיי כוויה על איברך, ואז הן נעצרות וציפורניי נשלפות, כמו הייתי ערפד. את הדרך חזרה במורד גופך אני צובע בשריטות ציפורניים, המשאירות פסים אדומים של כאב מתמשך על עורך. אבל את לא מתמרדת, לא מתגוננת ולא זעה. במקום זה – את מתמסרת לכאב השריטה, ומבטאה את תחושתך בגניחה.
אני עולה אל פיך, זה שגנח. פוער אותו באצבעותיי, דוחק את לחייך לצדדים, כמו מחפש משהו שאיבדתי שם, במעמקיו. רואה את אדמומית לשונך, את רוקך, נערם וממתין, אני מחליט לשתות אותך, ומקרב את שפתיי אל שפתייך, כמו היית כד. מחדיר את לשוני עמוק, ומנגב את רוקך, מסייר בלשוני על לחייך, שינייך וטובל את נחיריי באד נשימתך החמוץ מתוק.
מתחיל להסיר מעליך את שמלתך הקייצית, המרפרפת בכנפיה כמו עש תוהה. את מהססת. אמנם, ביתי בקצה רחוב כפרי זנוח, אבל עדיין יש תנועה בשעת ערב זו, פה ושם מהלך לו, מסכה על פניו, עובר אורח. ריח גופך, ריחך הטבעי, מסמא את נחיריי. אינני מוותר, ואני מניף את שמלתך מעלייך ומניח לה לגלוש מטה, כמו מפרש, כמו מצנח, שאין בו צורך יותר. עתה היא מוטלת למרגלותייך, כשלולית מי גשם, ומתוכה את בוקעת, עירומה. גבך אלי.
הלילה צופה בך. מבין בדי העצים מתבוננות בך יונים שפוקחות עין תמהה. אולי גם השכנה בבית ממול מציצה בך, דרך תריסי חלונה.
בהתרסה, אני מקיף אותך בזרועותיי ומניח אצבעות תובעניות על שדייך. בטני נצמדת אל פלחיי ישבנך. שוב את גונחת. ריח שערך, כמו נסך, כמו קטורת, נשאף אל נחיריי ונצרב בזיכרוני. אני צובט את פטמותייך, וסוחט ממך אנחה. אוחז בישבנייך ומפשק אותם, כך שאוכל לחכך את איברי בפי הטבעת שלך. את מנסה להישען, אך אין לך על מה. מפשקת את רגלייך ונאחזת במעקה המדרגות, מניפה מעלה את עכוזך, איילה לכודה, המניחה לזכר לבעול אותה. עירומך מושך את מבטה של עוברת אורח, שפוסעת נמרצות בעקבות כלבה ומסיטה את מבטה במבוכה. אני מתעלם.
בתנועות מדודות, איטיות, אני מתחיל לבעול אותך מאחור. את משעינה את חזך על מעקה המדרגות, ישבנך מונף מעלה, ואני נועץ בו את איברי, שרישומו יישאר בגופך רטוב ורירי, כשזרעי ניגר ממנו, עדות לבעלותי עליך.
אין לי עניין להניח לך לגמור, או ליהנות. יש לי עניין לסמן אותך כשלי. לבעול אותך, וכשאני מסיים, אני טופח על עכוזך ושולח אותך במורד המדרגות אל הדשא, ואת נאספת אל הלילה, שמלתך משתלשלת, נשרכת מאחורייך, ואני נותר מאחור, בפתח דלתי, מרוקן ומתנשף.
