משתבח לאיטו...

הערב גיליתי אותך.

ישבתי לי מול המסך, התבוננתי בשחור והתרגשתי מהמילים שלך.

עיני רפרפו שוב על שירים שפרסמת באתר, מניחה אותן בבלוגך, כמו מנחה שלוחה לעם הסוטים העיקש הגולש באתר, כמו לוחות הברית לעובדי עגלים, ובזכות ציטוטייך הללו אני יכול להבין מה הם עשו לך, השירים. על איזו נימה במיתרי לבך פרט כל אחד מהן. וריחות רחוקים של געגוע וסתיו, עצב ותשוקה, בליל בלתי נשלט של מחשבות אחז בי וטלטל אותי.ומתוך דמיוני הצרוף, הפראי וחסר המנוח, את צצה ועולה. מישהי המשתקפת דרך בחירת השירים שלה וקמצוץ הפרשנות שהיא מניחה, לעיתים, בצד כל אחד מהם, כמו תבלין שחובה לפזר על כל שיר, לפני או אחרי קריאתו, כדי ליהנות מטעמו עד הסוף.

והערב זה הדליק אותי. הו, זה טלטל את מוחי, ואני מצאתי את עצמי דוחק בחוסר סבלנות לצדדים את וילונות החלון שאותו פערת בשמי ודוחף ראש מסוקרן לגמוע עוד. ושם מצאתי אותך.

ואני שואל: האם בטובך תואילי לאמץ אותי אל לבך, אל בין רגלייך, ולהעניק לי, ולו באופן וירטואלי, את שפע חסדייך, את קריאות התפעלותך מהמילים שבעזרתן אנסה לכתוב לך מעתה, לפרוש כנפיים ולהתרומם אלייך, לגובה עינייך. האם תתני לי להרגיש כמו תינוק שלומד ללכת, ואמו מעודדת אותו, ובסופה של כל מעידה ימצא את עצמו נוחת על חזה הרך ומשם גולש אל בין ירכייה?

כנראה שאקפוץ לבקר אותך היום.

כשאגיע, תיסגר הדלת מאחורי שנינו, ואני אמצא לעצמי פינה כדי לשבת ולצפות בך, כשאת מענגת את עצמך. מניסיוני, העובדה שאדם אחר צופה בך מגבירה את החשק והופכת את כל ההצגה שלך לעצמך, למשהו מלהיב אפילו יותר.

האם תבחרי להתפשט ולהישאר עירומה? אולי תעדיפי להסיר את שמלתך ולהישאר בתחתונים בלבד? תחתונייך הדקים, ההדוקים, יודעים לכוון את עצמם אל בין ירכייך, להינעץ בחריצי ישבנייך ובין שפתי הפות הרך.

יחפה תרחפי למולי, מתעלמת תחילה מנוכחותי, כאילו אינני קיים. את תעמדי מול המראה, תבחני את עירומך, תגעי בגופך כמו היו ידייך ידיו של זר, הבוחן וממשש את הסחורה לפני שינעץ בה את שיניו. בציפורנייך תמוללי את פטמתך הימנית. תכאיבי לעצמך מעט וזרם חשמלי מענג יתפשט לפתע בגופך. אחר כך אולי תתייצבי על ארבע למול המראה, תסובבי את עצמך, תבחני את ישבנייך, את הפתח הנפער ביניהם, כהה וארגמני, ואז תגניבי לתוכו אצבע חוקרת, רטובה מרוק, ממששת.

אחר כך יגיע תורם של האביזרים. את תניחי אותם על השולחן, מסודרים, ולצידם בקבוקון קרם. האם את משתמשת גם בחבלים שאת כורכת סביב איברייך השונים, מתפתלים כנחשים, נקשרים בקפידה, מהודקים, כדי להסעיר את איברייך, כדי לענג את עצמך? אולי במצבטים לפטמות, או מסתפקת באטבי כביסה. אני אראה בעיניך הבורקות כיצד את מספרת לעצמך סיפור דמיוני ללא מילים, ומשחילה לאיטך את הדילדו הגדול, הגמיש אל תוך איברך. אצפה בך מבצעת את הטקס הקמאי הזה, שיר הלל לפולחן הפוריות, שאת חלקו את תרקדי בתנועות מוגזמות, סביב מדורת שבט דמיונית, ברגליים נפערות ובנענועי עכוז, תוך שידייך דוחפות ומושכות את האיבר המלאכותי שקודח בגופך קידוחים של חשק.

האם תתיישבי בפישוק רגליים על הכיסא המועדף עליך? או תישעני לאחור על הכורסא הרכה, שוקייך מונחים על ידיותיה, איברך פעור, שוקק, איבר שאיננו אלא מקורו של גוזל הפעור לקלוט במלואו את הטרף שאימו מניחה בתוכו.

נוכחותי. שתיקתי. עיני הבולעות את הקסם שיוצרות תנועותייך, אוזני הקולטות את אנקותייך ונחירי הרגישים, המסניפים רמזים לניחוח הרטיבות של איברך, ריח זיעתך הקלה, כל אלה רק יוסיפו לעוררותך ולרגע פזיז אחד תאבדי שליטה על עצמך, אצבעך המונחת על החור המונע מהתשוקה לפרוץ תוסר אך לשנייה אחת, וזו תפרוץ מתוכך באנקות גמירה בלתי נשלטות.

אני אראה אותך מתפרקת לנגד עיני, נרטבת ונסערת, רוטטת מאבדת שליטה, ואמשיך לשבת ללא תנועה. אחכה שתירגעי, כמה שייקח. ואז אאסוף אותך אל זרועותיי, אלטף ואנשק את שפתיך החושניות, אקיף בזרועותיי את גופך העירום, הנרגע לאיטו, ואתחיל, בעדינות, לעורר אותו מחדש, שהרי את אש-התמיד שלי, ואני הוא האדם הקדמון, שרק הוא, בחושיו הדקים, באינטואיציה בת מיליון, יודע לשמר אותה תמיד, קטנה ונוכחת, מתבטלת ומתבדרת ברוח, אך יכול בהינף ידו ללבות ולהגביר אותה מתי שצריך.

אני עומד ליד מכוניתי בפנייה לשדות התותים, בקצה הפרדס. הלילה הזה, הקר, השולח אצבעות מרמזות אל מעט העור שאני מעז לחשוף למולו, מתגרה בי, סונט, מרמז לעברי בשמלת החושך שלו כנערה פתיינית.

עוד מעט תגיעי ותעלי למכוניתי, ולפקודתך, ניסע אל פינה נידחת שאני מכיר כאן, בין הפרדסים. אקח אותך על השביל הקופצני, שנעלם ומתגלה, כעכוזה של נערה הבורחת ממני בריצה, באורות המכונית, בין חורשות איקליפטוסים שלוגמים בשקיקה מגשמי הסתיו. הם יביטו בנו מסוקרנים, עד שאעצור בפינה חבויה, ואדומם את המכונית.

אחרי שנצא אל החשיכה בעיקר נריח זה את זה. את תורי לי להתפשט לגמרי, ולעמוד על ארבע ליד עץ איקליפטוס גדול, בלב הסבך. אצבעותיך המיומנות יחגרו קולר כלבים רב אבזמים סביב צווארי, וסרט ורוד יהודק סביב שקיק האשכים שלי. עכשיו אצטרך לחבר כמה חבלים אל ענפי העץ ובסיום, כיוון שתהיי מרוצה, תורי לי לחבק את העץ בשני ידי, כאילו אני הולך לזיין אותו. אחרי שתקשרי את מפרקיי בצידו השני של הגזע, אעמוד שם, חבוק אליו, חסר אונים ונתון למשובותייך.

ראשית תשתעשעי בי קצת. ליטוף על העכוז, נשיכה בירך, משיכה בחבל, שאותו תקשרי אל הסרט שסביב אשכיי. ואז תאחזי את אגודת הענפים הרעננים שגזמתי בשבילך וקשרתי בחבל. אוכל לשמוע אותך מתרגשת ונאנחת, שעה שתנחיתי את הענפים הדקיקים, שמגעם יבעיר את עורי, על בשרי החשוף.

חבול ומתנשף, את תשחררי את ידיי, והפעם תקשרי אותי בשני חבלים שהכנתי מראש, כשידיי מעלי, גבוה, ורגליי מפוסקות. אאלץ לעמוד על קצות האצבעות, כי את תמתחי את החבל שאליו אני קשור, עד שתהיי ממש מרוצה.

מה שתעשי לי מיד לאחר מכן יהיה מופע מיוחד במינו. אבל כל זה רק יחמם אותך ויגרום לך להסתער עלי בציפורנייך ובידייך. ספק מחבקת, ספק נושכת, בועטת ושורטת, מושכת ותולשת. גופי יאדים ממכותייך ופסי שריטות יצוצו לרוחבו ולאורכו. את תאסרי עלי להיאנח ואאלץ לשתוק ולשאת את הייסורים הללו, שגורמים לך תענוג גדול כל כך.

לבסוף תעמדי על קצות אצבעותייך, תצמידי את גופך העירום אל גופי ותדחפי את לשונך אל תוך פי המשתוקק, כשידייך אוחזות חזק באיבר מיני ואת מושכת אותו שוב ושוב כמאיימת לתלשו.

"עכשיו אני משחררת אותך, ואתה צריך לתפוס אותי", תאמרי, ותשחררי את החבלים האוסרים אותי. מיד תתחילי לברוח אל תוך החשיכה, ואני בעקבותייך. כמו צייד שלוח אראה את עכוזייך הלבנבנים כשהם קורצים לי בעוד את מתרחקת ממני, ואני בעקבותייך.

מתנשף אפיל אותך אל בין שיחים רעננים, ואתייצב מעלייך, מזיע וסמוק, שרוט ומעונה, כדי לנקום בך. אגחן מעליך ואז אדחוף את הזין אל תוכך בכל כוחי ובשיני אוחז בפטמותייך, כשאני מאיים לנתק אותן מגופך. את תקללי, תפרצי בבכי, אבל רגלייך המפוסקות ובטנך הנעה לקראתי ירמזו לי על הנאתך המתגברת, ואני אמשיך, בכל הכוח, כדי לשמוע אותך גומרת, כשזעקה מרה, נוקבת, מאבנת, תבקע מגרונך...

שני זוגות עיניים סקרניות שיתבוננו בנו מתוך החשיכה יתבררו מיד כזוג תנים שריח הזימה משך אותם והעיר בהם את החיה הטורפת, והם יקרבו לאיטם בזנב מתנפנף, המאותת ורומז על כוונתם.

יש לי מחשבה כזאת.
שאיני צריך לעשות מאומה כדי שאת ואני נהיה יחד.

צריך רק לחכות בסבלנות, וזה פשוט יקרה באקראי ושנינו נאבד שליטה וכבר נבין שאין האחד ממשיך בדרכו בלי השני.

כנראה שזה יקרה במקום פומבי, כי הרי איננו מכירים, אבל התחושה תהיה שסוף סוף נפגשנו והנה, בועה שקופה נסגרת על שנינו ומפרידה אותנו מעיניים סקרניות וחטטניות.

וכשזה יקרה - ימצא ריחי את ריחך, וגוון קולי יערב לאוזנייך ולחישתך תסעיר את חושיי.
ובמקום בו נשב, נבלע בעינינו זה את זה ונאהב את הטעם שיעמוד על לשוננו עד מאד.
וכשאני אתחיל לומר את שמו של הספר שנהניתי לקרוא, את תדעי להשלים אותו עוד לפני שאסיים את דבריי. 
ובלי שתצטרכי לומר דבר, אדע מצוין כיצד לענג אותך, ואת תדעי שאני יודע, כי מהרגע בו נפגשנו עיניך קוראות אותי כספר הפתוח.
והשתיקה הזו, ששנינו נשתוק, תהיה מלאה בזיקוקים מתנפצים בשלל צבעים, ושפתייך הפשוקות ידברו במקום קולך.
את תבקשי את ידי ואתן לך אותה, ולרגע תופתעי מהחום שעולה ממנה, נעים כמו אח מבוערת בליל חורף שכזה.

ואז המראות יהיו חדים יותר לעינינו, והקולות שנשמע יערבו. הריחות יהיו עזים ומגע אצבעותינו ממגנט. לטעמים שנטעם יהיה כל כך הרבה טעם, עד שלא יהיה טעם להישאר, ומכיוון שכל כך טבעי נרגיש, נקום יחד ונלך משם, מהמקום שבו נפגשנו, אל מקום בו נהיה לבד. מקום אינטימי שבו אדע מבלי שתצטרכי לומר זאת, איך בדיוק להמשיך את הקסם, אף שאינני קוסם.

כן. אני בטוח שכך יהיה כשניפגש, ורק שאיני בטוח כלל ששנינו ניקלע אי פעם לאותו המקום...

אני קורא את העצב שלך, במילים שאת כותבת, אוסף את טפטופיו באצבעות מבטיי, ומנגב אותן על שפתיי, כדי לטעום את טעמו.

את כותבת שאינך סבורה שאת יפה. יותר את סבורה שאת גמלונית, מסוגרת, בוערת מבפנים עד כלות וכמו הר געש שטרם התפרץ, מבחוץ את חפה מכל סימן או אות, שיסגיר את הלהבה הזו, שאינה נותנת לך מנוח שם, בין רגלייך.

את נשואה, אבל אין רמז במילים שאת כותבת למי שאמור להיות בן זוגך ועל מקומו בחייך. כל כך בודדה. כל כך צופה מהצד. כל כך לא מנצלת את השפע שהעולם הזה מעניק למי שמעז, למי שיש לו אומץ לחטוף סטירות ולהחזיר, לטעות, לשגות ולהמשיך לנסות. את יושבת בצד.

בבית הקפה, שם היינו נפגשים, הייתי לומד לחבב אותך במבטיי האיטיים, המלטפים, הסוקרים, אלו שהחיוך שלי מרכך אותם, שלא יכאיבו. היית חשה איך אני נמשך בכוח אל נפשך השתקנית. אל עורך, אל ריחך, אל שדייך ואל ירכייך. מאמץ דווקא את אותם איברים שאינך מאמינה שמוסיפים לך חן. בוחן אותם ולומד להכיר אותך בירכתי הקפה. מניח לך לדבר, מניח לביישנות להתקלף לה לאיטה, עד שהייתי רואה את הינומת הזרות נופלת על הרצפה ואיך שני בני אדם שלא הכירו יכולים להיות פתאום קרובים כל כך.

אחר כך, הייתי מנסה לכבות את הבערה, את הרעב שלך, את הצורך העז להיות נחשקת. עיניך הנדהמות היו בולעות את הגבר הזה, שהגיע משום מקום, ומצליח לענג אותך לאט, בסבלנות, ולהוציא ממך את הלהטוטנית המינית שהסתתרה בך. את אלילת התאוות.

הייתי מלטף את האש המחוללת מחול שדים בין ירכייך, מלקק אותה בלשוני, נושק לה בשפתותיי ומשחק בה.

אין כמו משחק באש.

יבבה נוגה מעירה אותי באמצע הלילה. אני עוזב את המיטה כמוכה ירח ופוסע בביתי, משתדל שלא להעיר את בני המשפחה. הגשם העז שניתך בחלומי נהפך עתה לזרזיף מבויש. החושך נראה עוד טרי, השלוליות קורצות והפרדסים סביב מושכים אותי בקוריהם הבלתי נראים, אני רוצה לפשוט מעלי את כל השכבות ולרוץ החוצה.
ככה, עירום, במורד הרחוב, עוד סמטה קטנה, עד לפרצה אל הפרדס. 
רק הכלבים יבחינו בי, אבל גם להם קר, אז הם בקושי ינבחו.
משהו בוער לי בין הרגליים ואני רץ לכבות אותו, אבל לא יודע איך.
צריך אישה יפה, עיניה פלדה, שמילים שאני כותב מדליקות אותה כמו זיון אמיתי, מישהי כמוך, שתחכה לי עירומה בסבך הפרדס. אז אני מתקדם יחף, נשרט מענפים וחושב מה יקרה מיד, בהמשך.

אני אדע שאת שם. מחכה, וכשאגיע אפול לרגלייך, ובין העלים הרטובים והלילה הלוטש עיניים אנשק לך את הקרסוליים, ואתרומם אל ברכייך. אנשקם בלהט, בטירוף, אדיש לטיפות הכבדות שהרוח מנערת מעלי ההדרים, היישר אל עורפי ומשם במורד חזי אל חלציי.

אנשק את ברכייך ואתחנן להמשיך הלאה, אל בין הירכיים. אך את תהיי רעה וקשוחה אלי, ותורי לי, בקול קר ואדיש, שאחמם לך את כפות רגלייך, כי את קופאת לעמוד כך בין עצי התפוז בלילה הקר, ואני אכניס את אצבעות רגלייך אל פי ואנשוף בהן, לחממן.
אבל אז תבחיני באיברי, הזקור, העצמאי, שאינו יודע להיכנע ולשרת, אלא רק לכבוש, ותחליטי לבדוק עד כמה הוא עצמאי.
כמה חם יהיה לי. לוהט מתשוקתי נושא אלייך עיניים, שתניחי לי ללקק כבר, לנשוך, לינוק, להרים אותך אל השיא שבו לקור ולרוח לא יהיו שום השפעה עלינו.
כי פתאום את תבערי כמוני, ומלוע הר הגעש שלך תצא המאגמה, סמיכה וריחנית, ואני אלוק אותה ולא ארווה.

כורע בחשיכה על ברכיי, מתענג על הלקיקה, אחוש בנחיריי גופו של גבר. מישהו שהבאת עמך, שעיניו רושפות על עכוזי, אפו מריח את ריחי, והוא מחפש היכן הוא החור הנכון להידחף פנימה, אל תוכי. אבל אני לא אוכל להחליט דבר, אם להניח לו או לסרב, כי נפלתי שבי לרגלייך, ואת היא זו שצריכה להחליט.

ואת תצחקי, וצלילי קולך ינחתו עלי כמו טיפות שחורכות את עורי ומשאירות פסים, ואני אבין שזה בסדר, ואת בעצם רצית שהוא יבוא, ושהוא ייכנס, כי דרכי, דרך החור שלי, הוא בעצם חודר גם אליך. וכשתורי לי בקול ניחר לפסק, להרחיב, להגדיל את החור, אפקיר את בתוליי בידייך, ובעודי מטפס בין עמודי רגלייך, מפלס בשפתיי דרך ללשוני הלאה, במעלה מערת החשק הלחה שלך, זו שהיא אינסופית בגודלה ובעוצמת התענוג שיש בה להשית על הבאים בשעריה, אחוש אותו גוהר עלי מאחור, כמו שור שהגיע להרביע אותי, ואיברו חובט ונוגח, ואחר כך מרחיב ופולש אל אחוריי בעדינות בוטחת, שנהפכת באחת לניגוח מצמית.

ובעוד אני גונח מכאב, אני שומע אותך גונחת מהנאה, אי-שם מעליי, וכך, סכה תאוותך את כאביי והופכת את שאגת הכאב שלי לגניחה של פורקן. בעוד זרמו הלוהט, שריחו כבד, מפלס לעצמו דרך במעלה עכוזי, שזה עתה נכבש.

"עזוב הכל ובוא עכשיו".

לא להאמין, אבל אני עוזב הכל עכשיו. משאיר את דלת חדר העבודה פתוחה, ממלמל התנצלות ובודה תירוץ אל בני משפחתי, ונחפז ובא אליך, בנעלי התעמלות, מכנסיים קצרים וגופייה, רק מכיוון שקודם לבקשתך סיימתי ריצה בשדות. והנה את, ממש כמו שהבטחת. מסתובבת עירומה בחדר, אחרי מקלחת. פסים של מים ניגרים עדיין במורד בטנך, ועגלי טל על שדייך.

ואני בוהה, ממש כפי שאת מצפה, כי אי אפשר שלא לבהות בך, ואת מבקשת שלפני הכל אשיל מעלי את הגופייה והמכנסיים, ואשאר רק עם נעלי ההתעמלות. למה? כי זה סקסי, את מסבירה. ואני מושך כתפיים ועושה כבקשתך.

הנה המגבת, את מושיטה, התחל מלמעלה. מהכתפיים. ואני מנגב. ברכות, בעדינות, חולף על חלקת צווארך, מחליק על האוזניים, ואחר אוחז בזרועך הימנית ומרים אותה מעט, כדי שאוכל להגיע אל סבכי בית השחי, וביד השנייה.

ואז את השדיים, ומשפשף במיוחד את הפטמות, ומרים כל שד בתורו ומוחה במגבת, בעדינות נחושה, את הרטיבות שמתחת לקפל. ואת נאנחת קלות. ואז הבטן, והמותניים. וכשאני מחליק על משטחי העור, ומנגב בעדינות סביב הטבור ובתוכו, אני לוחש לך שאני אוהב את גופך המלא, ושלא תעיזי לרזות, כי כך את הכי סקסית. ואת מאמינה לי, כי את יודעת שאני באמת חושב כך.

את עמודי ירכייך, ושוקייך, אני מעביר במשיכות ארוכות ואוהבות, ומגיע אל כפות הרגליים, ואת נעמדת בכל פעם על רגל אחת, ידך מונחת על ראשי ליציבות, ואני משקיע בניגוב את כל כולי. בין האצבעות, ובציפורניים, והעקב.

לא. את האיבר המופלא שלך אינך מניחה לי לנגב במגבת. אותו, כך את מבקשת, אצטרך ללקק ממי המקלחת, ולהרטיב, במקום זאת, בתערובת המגרה של ריר לשוני ונוזלייך שלך. אבל לפני כן – לא לשכוח – אני מורח את קרם הגוף, במריחות שוות וארוכות, מלטפות וחמות, ואצבעותיי חשות את עורך ומנגנות עליו כמחליקות על הקרח, ומרקידות את פטמותייך ולשות את קפלי בטנך.

האמת – אני עושה לך כל כך טוב, שאת מניחה לי לנשק אותך של שפתייך. ואני נרגש ונפעם מהמחווה, שוקע בתוך פיך, לשוני נוגעת בלשונך, אני לוגם את רוקך ומתנשף אל נחירייך והרגע הזה הוא עדין וקשוח, נחרץ ונינוח, ואת שואלת כמה זה טוב, לנשק אותך בפה.

זה נפלא. כולי בוער, אני משיב... אבל, אנא, אל תוותרי לי על הדבר האמיתי... וכבר את דוחפת אותי לשם ואני מותך ליחידה אחת הומוגנית של תשוקה מפלחת, וחודר אותך בלשוני הכי עמוק שאפשר.

אז כיצד ממשיכים מכאן, מפינג-פונג המסרים ההוזה, המתלטף, המפאר והמרומם ששנינו משתתפים בו? האם נעצור לרגע את האובססיה הזאת שהשתלטה עלינו? כמה פעמים אפשר להתכתב ככה?  כל שעתיים? כל שעה? כל דקותיים?

אז מה עכשיו? נפגשים לראשונה בבית קפה, כמו שנהוג לעשות? לא, כי חולפת בי המחשבה, שפגישת היכרות בבית קפה היא נחמדה, מסקרנת, אבל... מיותרת. בתוך הסמול-תוק שננהל, בין מבט בוחן אחד למשנהו, הדבר האמיתי שהוא סיבת הפגישה כלל לא מתקיים.

אולי יותר נכון להתחיל דווקא אחרת. להיפגש לראשונה דווקא בחדר קטן, בצימר או במלון. להביא לשם את כל הריגוש, כל התאווה, כל הסקרנות, ולתת לעניינים להתגלגל... האם יש לך אומץ לכך?  ואם זה מצליח, נפלא, נחזור ונעשה זאת שוב, ושוב, ושוב...

וכך, מדי כמה ימים, כשנחה הרוח על שנינו, זה קורה.
סתם יום של חול, סתם חדר בבית מלון עירוני, או כפרי, או... מה זה משנה?!
את עוזבת את עיסוקייך ואני נכנס למכוניתי. מגיעים לאותו המקום, מנסים למחוק את מה שלא חשוב מהתודעה ולהשאיר רק את התשוקה, מזוקקת וטהורה.
שמך האמיתי לא ממש מעניין, וכשאנו נפגשים, את אינך טורחת ללחוץ את ידי. דפיקה על הדלת. עיניים נפגשות בעיניים. חיוך שמנסה להסתיר מבוכה.
אני בא כדי להעניק לך מוצא להר הגעש המיני המבעבע בתוכך. את נמצאת כאן, כי את יודעת שאני חייב שתבצעי בי את זממך, והתשוקה הזאת בוערת בתוכי.
המתנו. חיכינו. משכנו זמן. ולבסוף הגיע הסידור הזה. המבורך. שני אנשים זרים. גבר ואישה. שעה אחת בסך הכל. פעם בשבוע, אולי בחודש.
יש משהו בעור שעל גופי, בעיני, בשפתיי, בשרירי רגליי, בתחת הגברי שלי, שגורם לנשימתך להיעצר. 
לא. אינך מחפשת ללטף, לאהוב. את מחפשת פורקן לציפורניים המתאוות שלך. יותר מדי זמן חיכית. עכשיו את חייבת. פטמותייך כבר מזדקרות מציפייה, דם טרי ורענן זורם אל בין רגלייך.
איברך מתנפח ופועם כמו לב שנעקר מחזה. רק לשוני תתאים לו. רק לשוני ושפתיי ישככו את כאב ההמתנה המאיים לבקע אותו. 
שעה אחת.
את תגהרי ותקרעי, תצווחי ותשתוללי. את תצודי אותי בשביל גורייך, ותקרעי לי את הצורה כשאת גונחת ומתנשפת, מעריצה ונושכת.
אני, הרגיש והחכם, השנון והמוכר, אני אצוף מעל הכאב ואחבק אותו. אפקיר את גופי למשובותייך והווייתי כולה תבקש לחוש את ניחוח איברך, את הבל פיך. אייחל לעוד, אתמסר לכאב, ויהיה איברי הזקוף, החוגג, החצוף, עדי להנאה שרק בכוחך לגרום לי.
כתום השעה נרבוץ שנינו מותשים. מסופקים, מנותצי תאווה שבאה סוף סוף על סיפוקה. תאווה שבשעה הזאת, האחת, אנו רוקנו אותה מתוכנו עד תום, וכבר היא מתחילה להיאגר מחדש.
כשנצחק יחד, על עצמנו אולי, נחוש את ההקלה הנהדרת. את תחושת הלא-צריך-יותר-כלום-עכשיו.

שביעות הרצון תשב על פנייך כמו שעכוזך ישב על פני. נאדר הוד. אני, שהצורך לרצות אותך עומד בבסיס התשוקה שלי,  אהיה נבול לתפארת. מוכן לצאת מכאן ולהמשיך את חיי. ממש כמוך.
אולי ניפרד בנשיקת מכרים חביבה. אולי בחיבוק עז שאחריו נשוב להיות זרים.
עד לפעם הבאה.