יש לי מחשבה כזאת.
שאיני צריך לעשות מאומה כדי שאת ואני נהיה יחד.
צריך רק לחכות בסבלנות, וזה פשוט יקרה באקראי ושנינו נאבד שליטה וכבר נבין שאין האחד ממשיך בדרכו בלי השני.
כנראה שזה יקרה במקום פומבי, כי הרי איננו מכירים, אבל התחושה תהיה שסוף סוף נפגשנו והנה, בועה שקופה נסגרת על שנינו ומפרידה אותנו מעיניים סקרניות וחטטניות.
וכשזה יקרה - ימצא ריחי את ריחך, וגוון קולי יערב לאוזנייך ולחישתך תסעיר את חושיי.
ובמקום בו נשב, נבלע בעינינו זה את זה ונאהב את הטעם שיעמוד על לשוננו עד מאד.
וכשאני אתחיל לומר את שמו של הספר שנהניתי לקרוא, את תדעי להשלים אותו עוד לפני שאסיים את דבריי.
ובלי שתצטרכי לומר דבר, אדע מצוין כיצד לענג אותך, ואת תדעי שאני יודע, כי מהרגע בו נפגשנו עיניך קוראות אותי כספר הפתוח.
והשתיקה הזו, ששנינו נשתוק, תהיה מלאה בזיקוקים מתנפצים בשלל צבעים, ושפתייך הפשוקות ידברו במקום קולך.
את תבקשי את ידי ואתן לך אותה, ולרגע תופתעי מהחום שעולה ממנה, נעים כמו אח מבוערת בליל חורף שכזה.
ואז המראות יהיו חדים יותר לעינינו, והקולות שנשמע יערבו. הריחות יהיו עזים ומגע אצבעותינו ממגנט. לטעמים שנטעם יהיה כל כך הרבה טעם, עד שלא יהיה טעם להישאר, ומכיוון שכל כך טבעי נרגיש, נקום יחד ונלך משם, מהמקום שבו נפגשנו, אל מקום בו נהיה לבד. מקום אינטימי שבו אדע מבלי שתצטרכי לומר זאת, איך בדיוק להמשיך את הקסם, אף שאינני קוסם.
כן. אני בטוח שכך יהיה כשניפגש, ורק שאיני בטוח כלל ששנינו ניקלע אי פעם לאותו המקום...
