יבבה נוגה מעירה אותי באמצע הלילה. אני עוזב את המיטה כמוכה ירח ופוסע בביתי, משתדל שלא להעיר את בני המשפחה. הגשם העז שניתך בחלומי נהפך עתה לזרזיף מבויש. החושך נראה עוד טרי, השלוליות קורצות והפרדסים סביב מושכים אותי בקוריהם הבלתי נראים, אני רוצה לפשוט מעלי את כל השכבות ולרוץ החוצה.
ככה, עירום, במורד הרחוב, עוד סמטה קטנה, עד לפרצה אל הפרדס.
רק הכלבים יבחינו בי, אבל גם להם קר, אז הם בקושי ינבחו.
משהו בוער לי בין הרגליים ואני רץ לכבות אותו, אבל לא יודע איך.
צריך אישה יפה, עיניה פלדה, שמילים שאני כותב מדליקות אותה כמו זיון אמיתי, מישהי כמוך, שתחכה לי עירומה בסבך הפרדס. אז אני מתקדם יחף, נשרט מענפים וחושב מה יקרה מיד, בהמשך.
אני אדע שאת שם. מחכה, וכשאגיע אפול לרגלייך, ובין העלים הרטובים והלילה הלוטש עיניים אנשק לך את הקרסוליים, ואתרומם אל ברכייך. אנשקם בלהט, בטירוף, אדיש לטיפות הכבדות שהרוח מנערת מעלי ההדרים, היישר אל עורפי ומשם במורד חזי אל חלציי.
אנשק את ברכייך ואתחנן להמשיך הלאה, אל בין הירכיים. אך את תהיי רעה וקשוחה אלי, ותורי לי, בקול קר ואדיש, שאחמם לך את כפות רגלייך, כי את קופאת לעמוד כך בין עצי התפוז בלילה הקר, ואני אכניס את אצבעות רגלייך אל פי ואנשוף בהן, לחממן.
אבל אז תבחיני באיברי, הזקור, העצמאי, שאינו יודע להיכנע ולשרת, אלא רק לכבוש, ותחליטי לבדוק עד כמה הוא עצמאי.
כמה חם יהיה לי. לוהט מתשוקתי נושא אלייך עיניים, שתניחי לי ללקק כבר, לנשוך, לינוק, להרים אותך אל השיא שבו לקור ולרוח לא יהיו שום השפעה עלינו.
כי פתאום את תבערי כמוני, ומלוע הר הגעש שלך תצא המאגמה, סמיכה וריחנית, ואני אלוק אותה ולא ארווה.
כורע בחשיכה על ברכיי, מתענג על הלקיקה, אחוש בנחיריי גופו של גבר. מישהו שהבאת עמך, שעיניו רושפות על עכוזי, אפו מריח את ריחי, והוא מחפש היכן הוא החור הנכון להידחף פנימה, אל תוכי. אבל אני לא אוכל להחליט דבר, אם להניח לו או לסרב, כי נפלתי שבי לרגלייך, ואת היא זו שצריכה להחליט.
ואת תצחקי, וצלילי קולך ינחתו עלי כמו טיפות שחורכות את עורי ומשאירות פסים, ואני אבין שזה בסדר, ואת בעצם רצית שהוא יבוא, ושהוא ייכנס, כי דרכי, דרך החור שלי, הוא בעצם חודר גם אליך. וכשתורי לי בקול ניחר לפסק, להרחיב, להגדיל את החור, אפקיר את בתוליי בידייך, ובעודי מטפס בין עמודי רגלייך, מפלס בשפתיי דרך ללשוני הלאה, במעלה מערת החשק הלחה שלך, זו שהיא אינסופית בגודלה ובעוצמת התענוג שיש בה להשית על הבאים בשעריה, אחוש אותו גוהר עלי מאחור, כמו שור שהגיע להרביע אותי, ואיברו חובט ונוגח, ואחר כך מרחיב ופולש אל אחוריי בעדינות בוטחת, שנהפכת באחת לניגוח מצמית.
ובעוד אני גונח מכאב, אני שומע אותך גונחת מהנאה, אי-שם מעליי, וכך, סכה תאוותך את כאביי והופכת את שאגת הכאב שלי לגניחה של פורקן. בעוד זרמו הלוהט, שריחו כבד, מפלס לעצמו דרך במעלה עכוזי, שזה עתה נכבש.
