אז כיצד ממשיכים מכאן, מפינג-פונג המסרים ההוזה, המתלטף, המפאר והמרומם ששנינו משתתפים בו? האם נעצור לרגע את האובססיה הזאת שהשתלטה עלינו? כמה פעמים אפשר להתכתב ככה? כל שעתיים? כל שעה? כל דקותיים?
אז מה עכשיו? נפגשים לראשונה בבית קפה, כמו שנהוג לעשות? לא, כי חולפת בי המחשבה, שפגישת היכרות בבית קפה היא נחמדה, מסקרנת, אבל... מיותרת. בתוך הסמול-תוק שננהל, בין מבט בוחן אחד למשנהו, הדבר האמיתי שהוא סיבת הפגישה כלל לא מתקיים.
אולי יותר נכון להתחיל דווקא אחרת. להיפגש לראשונה דווקא בחדר קטן, בצימר או במלון. להביא לשם את כל הריגוש, כל התאווה, כל הסקרנות, ולתת לעניינים להתגלגל... האם יש לך אומץ לכך? ואם זה מצליח, נפלא, נחזור ונעשה זאת שוב, ושוב, ושוב...
וכך, מדי כמה ימים, כשנחה הרוח על שנינו, זה קורה.
סתם יום של חול, סתם חדר בבית מלון עירוני, או כפרי, או... מה זה משנה?!
את עוזבת את עיסוקייך ואני נכנס למכוניתי. מגיעים לאותו המקום, מנסים למחוק את מה שלא חשוב מהתודעה ולהשאיר רק את התשוקה, מזוקקת וטהורה.
שמך האמיתי לא ממש מעניין, וכשאנו נפגשים, את אינך טורחת ללחוץ את ידי. דפיקה על הדלת. עיניים נפגשות בעיניים. חיוך שמנסה להסתיר מבוכה.
אני בא כדי להעניק לך מוצא להר הגעש המיני המבעבע בתוכך. את נמצאת כאן, כי את יודעת שאני חייב שתבצעי בי את זממך, והתשוקה הזאת בוערת בתוכי.
המתנו. חיכינו. משכנו זמן. ולבסוף הגיע הסידור הזה. המבורך. שני אנשים זרים. גבר ואישה. שעה אחת בסך הכל. פעם בשבוע, אולי בחודש.
יש משהו בעור שעל גופי, בעיני, בשפתיי, בשרירי רגליי, בתחת הגברי שלי, שגורם לנשימתך להיעצר.
לא. אינך מחפשת ללטף, לאהוב. את מחפשת פורקן לציפורניים המתאוות שלך. יותר מדי זמן חיכית. עכשיו את חייבת. פטמותייך כבר מזדקרות מציפייה, דם טרי ורענן זורם אל בין רגלייך.
איברך מתנפח ופועם כמו לב שנעקר מחזה. רק לשוני תתאים לו. רק לשוני ושפתיי ישככו את כאב ההמתנה המאיים לבקע אותו.
שעה אחת.
את תגהרי ותקרעי, תצווחי ותשתוללי. את תצודי אותי בשביל גורייך, ותקרעי לי את הצורה כשאת גונחת ומתנשפת, מעריצה ונושכת.
אני, הרגיש והחכם, השנון והמוכר, אני אצוף מעל הכאב ואחבק אותו. אפקיר את גופי למשובותייך והווייתי כולה תבקש לחוש את ניחוח איברך, את הבל פיך. אייחל לעוד, אתמסר לכאב, ויהיה איברי הזקוף, החוגג, החצוף, עדי להנאה שרק בכוחך לגרום לי.
כתום השעה נרבוץ שנינו מותשים. מסופקים, מנותצי תאווה שבאה סוף סוף על סיפוקה. תאווה שבשעה הזאת, האחת, אנו רוקנו אותה מתוכנו עד תום, וכבר היא מתחילה להיאגר מחדש.
כשנצחק יחד, על עצמנו אולי, נחוש את ההקלה הנהדרת. את תחושת הלא-צריך-יותר-כלום-עכשיו.
שביעות הרצון תשב על פנייך כמו שעכוזך ישב על פני. נאדר הוד. אני, שהצורך לרצות אותך עומד בבסיס התשוקה שלי, אהיה נבול לתפארת. מוכן לצאת מכאן ולהמשיך את חיי. ממש כמוך.
אולי ניפרד בנשיקת מכרים חביבה. אולי בחיבוק עז שאחריו נשוב להיות זרים.
עד לפעם הבאה.
