הערב גיליתי אותך.
ישבתי לי מול המסך, התבוננתי בשחור והתרגשתי מהמילים שלך.
עיני רפרפו שוב על שירים שפרסמת באתר, מניחה אותן בבלוגך, כמו מנחה שלוחה לעם הסוטים העיקש הגולש באתר, כמו לוחות הברית לעובדי עגלים, ובזכות ציטוטייך הללו אני יכול להבין מה הם עשו לך, השירים. על איזו נימה במיתרי לבך פרט כל אחד מהן. וריחות רחוקים של געגוע וסתיו, עצב ותשוקה, בליל בלתי נשלט של מחשבות אחז בי וטלטל אותי.ומתוך דמיוני הצרוף, הפראי וחסר המנוח, את צצה ועולה. מישהי המשתקפת דרך בחירת השירים שלה וקמצוץ הפרשנות שהיא מניחה, לעיתים, בצד כל אחד מהם, כמו תבלין שחובה לפזר על כל שיר, לפני או אחרי קריאתו, כדי ליהנות מטעמו עד הסוף.
והערב זה הדליק אותי. הו, זה טלטל את מוחי, ואני מצאתי את עצמי דוחק בחוסר סבלנות לצדדים את וילונות החלון שאותו פערת בשמי ודוחף ראש מסוקרן לגמוע עוד. ושם מצאתי אותך.
ואני שואל: האם בטובך תואילי לאמץ אותי אל לבך, אל בין רגלייך, ולהעניק לי, ולו באופן וירטואלי, את שפע חסדייך, את קריאות התפעלותך מהמילים שבעזרתן אנסה לכתוב לך מעתה, לפרוש כנפיים ולהתרומם אלייך, לגובה עינייך. האם תתני לי להרגיש כמו תינוק שלומד ללכת, ואמו מעודדת אותו, ובסופה של כל מעידה ימצא את עצמו נוחת על חזה הרך ומשם גולש אל בין ירכייה?