זה קרה מחרתיים.
לחצנו ידיים בפורמליות-מה. התנשקנו קלות. כשפני רכונות, לחיי נוגעת בלחייך, שאפתי אותך לתוכי ותמהתי מה מזכיר לי ריח צווארך. ידעתי שאת בוחנת אותי ושהחיוך שמותח את שפתייך לצדדים אינו לגמרי טבעי. יכולתי לשמוע את הולם לבבך. מבטך היה חד וקימורייך רכים. תהיתי כמה זמן ייקח עד שהשולטת שבך תתפרץ החוצה.
ההחלטה להזמין חדר כבר בתום הפגישה בקפה היתה דווקא שלך. אני זרמתי. המסדרון עם השטיח המהוה שהובל אל החדר שהזמנו, הערב הקר, ההתרגשות ששנינו ניסינו להסתיר... האם באמת יכולתי לדמיין אותך כל כך שונה ממה שאת? הא, כן, נעלי העקב. את, בעצם נמוכה יותר ממה שנדמה לי.
הד צעדינו נבלע בהד צעדם של אינסוף זוגות אחרים שגנבו לפנינו רגעים מתוקים של אינטימיות בתוך הקופסאות המרוהטות שאחת מהן תהיה מיד שלנו. הידית חרקה בחוסר רצון כשלחצתי עליה, והמפתח השיב לה בשפתה. כמה ניכור, אלוהים. מי את? מי אני? מה אנו עושים יחד?
כשביקשתי ממך את הזכות להיות זה שמפשיט אותך ורוחץ אותך, לפני שאת תעשי בי כרצונך, הסכמת. עתה נעצרנו במרכז החדר. אוושת המכוניות החולפות מעבר לחלון, ברחוב הסמוך, נהפכה לפסקול הפגישה, והיה לה קצב מקורי, דיסהרמוני ומוטרף.
נעצת בי עיניים מתגרות כאומרת: "נראה אותך מעז לנגוע בי". נגעתי. הפשטתי את ז'אקט העור שלך ומשכתי למעלה את חולצתך. לא הפרעת, אך לא ממש עזרת. פעלתי כמו חייל מאומן שצריך לפרק פצצה שלא התפוצצה. מתי תזנק מתוכך חיית הטרף שבך?!
אולם מגע אצבעותיי בזרועותייך, קירבתי אליך, כבר התחילו להשפיע. הביטחון העצמי החל לחזור אלי ומשהו, מקופל ונבוך, שנעלם עד כה כתולעת באדמת החורף הקפואה, החל מתעורר בין רגלי.
לא יכולת שלא לצחקק. אך אני סכרתי את פיך בנשיקה שטוחה. אין לי כל עניין שהטקס הזה יהפוך לבדיחה משותפת. שחררתי את החזייה שלך ונשכתי את הפטמה שלך כמי שמנסה להתיר בשיניו קשר בשרוך הנעל. אחר כך הושבתי אותך על המיטה. מגף, עוד מגף. קילפתי את הגרביים, אצבעותיי מחליקות על כריות כפות רגלייך. הכנסתי את בהונך הימני לתוך פי הרטוב. לא מצצתי, ליקקתי, כאילו היתה האצבע סוכרייה עגולה על מקל ואמנם, כך היא טעמה לי. עינייך נותרו רציניות, אבל פיך שנפער קלות הסגיר את איבודו החלקי של שליטתך בביטויי ההנאה.
משכתי בעדינות את מכנסייך וגיליתי את עור רגלייך, שהקרין חשמל אל האוויר כמו היה מצבור של אורניום מועשר. נצמדתי אל ירכך, ואת יכולת לחוש את זיפי זקני הדקיקים חורטים הבטחה חדשה על גופך. הבטחה למשהו אחר, שרק אני יכול לקיים אותו.
תחתוניך לחוצים כנגד בטנך, מכסים בקמצנות משולשת את החריץ שבין רגלייך. השחלתי אצבעות אל מעבר לגומי והרחבתי אותם קלות. משכתי טיפה, והם התהדקו לאורך השקע וכמו שמחו להסתתר בין העכוזים. שובבים. הסרתי אותן במשיכה נחושה והן נפלו למרגלותייך ויצרו שלולית של בד ספוג בריחך.
הקירות הביטו בנו מוקסמים, איבדו כל בושה. הנורה נדלקה על מראך, סמוקה באורה הצהבהב. המים החמים מילאו את האמבט והקצף שט בציפייה חסרת מנוח, גאה להיות הראשון שילטף, ירחף, ירטיב וייאסף אל נקבייך.
"עכשיו ארחץ אותך לאט לאט. אסבן כל חלק בגופך, אשת תאוותי רבת ההוד. וכשאסיים אשתחווה ואתייצב על ברכיי, ירכיי מפושקות וגווי זקוף. נכון לבצע כל שיגיון שחולף במוחך. עשי בי כרצונך".