כנראה שאקפוץ לבקר אותך היום.
כשאגיע, תיסגר הדלת מאחורי שנינו, ואני אמצא לעצמי פינה כדי לשבת ולצפות בך, כשאת מענגת את עצמך. מניסיוני, העובדה שאדם אחר צופה בך מגבירה את החשק והופכת את כל ההצגה שלך לעצמך, למשהו מלהיב אפילו יותר.
האם תבחרי להתפשט ולהישאר עירומה? אולי תעדיפי להסיר את שמלתך ולהישאר בתחתונים בלבד? תחתונייך הדקים, ההדוקים, יודעים לכוון את עצמם אל בין ירכייך, להינעץ בחריצי ישבנייך ובין שפתי הפות הרך.
יחפה תרחפי למולי, מתעלמת תחילה מנוכחותי, כאילו אינני קיים. את תעמדי מול המראה, תבחני את עירומך, תגעי בגופך כמו היו ידייך ידיו של זר, הבוחן וממשש את הסחורה לפני שינעץ בה את שיניו. בציפורנייך תמוללי את פטמתך הימנית. תכאיבי לעצמך מעט וזרם חשמלי מענג יתפשט לפתע בגופך. אחר כך אולי תתייצבי על ארבע למול המראה, תסובבי את עצמך, תבחני את ישבנייך, את הפתח הנפער ביניהם, כהה וארגמני, ואז תגניבי לתוכו אצבע חוקרת, רטובה מרוק, ממששת.
אחר כך יגיע תורם של האביזרים. את תניחי אותם על השולחן, מסודרים, ולצידם בקבוקון קרם. האם את משתמשת גם בחבלים שאת כורכת סביב איברייך השונים, מתפתלים כנחשים, נקשרים בקפידה, מהודקים, כדי להסעיר את איברייך, כדי לענג את עצמך? אולי במצבטים לפטמות, או מסתפקת באטבי כביסה. אני אראה בעיניך הבורקות כיצד את מספרת לעצמך סיפור דמיוני ללא מילים, ומשחילה לאיטך את הדילדו הגדול, הגמיש אל תוך איברך. אצפה בך מבצעת את הטקס הקמאי הזה, שיר הלל לפולחן הפוריות, שאת חלקו את תרקדי בתנועות מוגזמות, סביב מדורת שבט דמיונית, ברגליים נפערות ובנענועי עכוז, תוך שידייך דוחפות ומושכות את האיבר המלאכותי שקודח בגופך קידוחים של חשק.
האם תתיישבי בפישוק רגליים על הכיסא המועדף עליך? או תישעני לאחור על הכורסא הרכה, שוקייך מונחים על ידיותיה, איברך פעור, שוקק, איבר שאיננו אלא מקורו של גוזל הפעור לקלוט במלואו את הטרף שאימו מניחה בתוכו.
נוכחותי. שתיקתי. עיני הבולעות את הקסם שיוצרות תנועותייך, אוזני הקולטות את אנקותייך ונחירי הרגישים, המסניפים רמזים לניחוח הרטיבות של איברך, ריח זיעתך הקלה, כל אלה רק יוסיפו לעוררותך ולרגע פזיז אחד תאבדי שליטה על עצמך, אצבעך המונחת על החור המונע מהתשוקה לפרוץ תוסר אך לשנייה אחת, וזו תפרוץ מתוכך באנקות גמירה בלתי נשלטות.
אני אראה אותך מתפרקת לנגד עיני, נרטבת ונסערת, רוטטת מאבדת שליטה, ואמשיך לשבת ללא תנועה. אחכה שתירגעי, כמה שייקח. ואז אאסוף אותך אל זרועותיי, אלטף ואנשק את שפתיך החושניות, אקיף בזרועותיי את גופך העירום, הנרגע לאיטו, ואתחיל, בעדינות, לעורר אותו מחדש, שהרי את אש-התמיד שלי, ואני הוא האדם הקדמון, שרק הוא, בחושיו הדקים, באינטואיציה בת מיליון, יודע לשמר אותה תמיד, קטנה ונוכחת, מתבטלת ומתבדרת ברוח, אך יכול בהינף ידו ללבות ולהגביר אותה מתי שצריך.
