מדהים איזו רוממות רוח אחזה אותי. איזו שטותניקיות. איזו תחושה נהדרת של ציפייה.
החיים מזמנים, מסתבר, גם הפתעות טובות, ואני מחכה בכיליון עיניים לפגוש את עינייך. לפחות בבית הקפה אוכל להישיר מבט ולראות בעומק מבטך את הכוח שיש לך, להפוך אותי לאדם צייתן ולהוט, למישהו שכשהוא ניצב מולך – כל תכלית קיומו היא לכרוע לברכייך ולקוות שתתני לו לרצות ולענג אותך.
אלה העורקים, שנטענים לפתע בנוזל סמיך יותר, לבן וריחני, במקום דם. והנוזל הזה עולה לראש, והראש רוצה לעשות לך טוב, לשמוע אותך מתרצה. אחר כך מתרווחת, אחר כך גונחת ולבסוף, צווחת את תענוגך בקולי קולות, או לוחשת את הגמירה שלך בכל האוויר שבריאותייך.
והכל יכול להתחיל בפגישה הזאת, בקפה. פגישה אליה אגיע מוקפד ומצפה, כמו לראיון עבודה. אצלך.
את מזמינה קפה אחד, ומחכה, קומתך תמירה, את מעוררת תשומת לב שם, ליד דלפק בית הקפה. אני צופה בך, מעבר לכריך ולקפה. מבטיי זהירים. אומדים. מעריכים. איני יכול להישאר אדיש לירך בוהקת של אישה, בוודאי שלא לתפיחת חזה עדינה, חמקמקת חמוקיים.
שגרה של יום חול. אמצע השבוע. בחוץ השמיים מתארגנים לקראת הקיץ, וחמימותו של האוויר מטעה. אני הקדמתי, וכשאת מתקרבת, אני מגלה שאת לא ממש כמו שתיארתי לעצמי, כמו שהיית בדמיונותיי. אבל בהחלט מיוחדת, סקסית וכנראה אחת שיודעת שעיני הבריות נשואות אליך, לפי התנהגותך, וזה מספיק לי, כדי לתקוע מבט. להפתעתי, את מחזירה מבט ומחייכת. חיוכך מבטיח, אך עדיין אינו בטוח שאכן, מדובר בי, בקלות אני מצליח לזהות בביטחון העצמי שלך גם כוח.
אבל אולי זו באמת לא את? כמה קל לפנטז... הרי טרחתי ונסעתי בפקקים עד לכאן, וכולי פקעת של התרגשות ולב הולם. אלא שאת לא תטרחי להתבונן עוד לעברי, ואני אזהה שניים שלושה גברים שכבר עוקבים אחריך במבטיהם. ובכל זאת הפתעה. כשתנועי, הקפה בידך, לא תשכחי לסמן לי בניע ראש קל, כמעט בלתי נראה, ללכת אחריך. אני אקום ממקומי ואתקרב, מעט נבוך. את תעמדי מלכת, תמתיני לי, ריחך רענן ולימוני, עיניך יהיו כהות ומסתירות סוד ושפתיך פשוקות מטבען: "אני צריכה עזרה בחנייה. בוא אחריי, תאמרי. זהו. משפט מוזר שיצנח עלי ממרום, ויותיר אותי בעלטה באמצע היום.
רגע, האם זו את? אולי טעיתי? אולי זו גברת אחרת, שצריכה עזרה, ותוהה אם אני מוכן לעזור, כנראה. אבל כמובן שאהיה מוכן. אפסע מעט מאחוריך, אל התת-קרקעית. עכוזך ייצא מגדרו לכבודי, מתחת לשמלתך הצמודה, ועוד במדרגות תעצרי שוב, ראשך ייסוב לעברי והפעם בלי סימן שאלה, פיך המושלם יודיע לי בפסקנות: "כשנגיע, אתה תמצוץ לי".
מכוניתך תחנה בפינה רחוקה, צמודה לקיר. גבוהה ומואפלת חלונות. את תתמקמי לך במושב האחורי ותסמני לי להיכנס. רגלך האחת על המשענת, תחתונים לא יהיו ואת השמלה תפשילי למעלה כמו היתה אריזה של מתנה צבעונית. פנייך יהיו שווי-נפש, לא יסגירו מאום מתחושותיך, ואני אגלה שרגליך רכות ומזמינות, וההכרה תחלחל לאיטה, שהנה, אני הולך לטעום אותן בלשוני, להחליק הלאה, ולהיעצר בפתחה המסולסל של מערת תענוגותיך. לחוש מיד איך את תאחזי בראשי בשתי ידיים ותיאנחי כשאת ממלמלת שאני טוב. כל כך טוב.
**
מתנער משרעפיי. אני עדיין פוסע אחרייך בסמטה קטנה, עם הביס האחרון של הסנדוויץ ושארית הקפה. בעולם מושלם, הייתי שומע אותך משחררת באוזניי, ממש עכשיו, גניחה עזה של תענוג, ואני הייתי זוקף את ראשי מבין רגליך, שפתיי מרוחות בנוזליך ועיני נוצצות בתודה.
אלא שאת תתרחקי לך ותיעלמי בסיבוב, ואני אשאר לבד, המום ומובס, נעלב עד עמקי נשמתי. וכשאתעה בקצה הסמטה, שדוד, נפול פנים במעלה הרחוב המנוכר, אזהה אותך לפתע, ממש למולי. מגיחה מעברו השני של לוח מודעות עירוני ומחייכת: "טוב, מספיק עם העמדת הפנים. זה אתה, וזאת אני, ומרגע זה אתה תעשה כל מה שאני אומרת לך לעשות. מובן?"
קול לא ייצא מפי מפאת התרגשותי, המילים לא תתגבשנה בעמקי ריאותיי, אבל הנהוני יהיה משכנע, ואת תסמני לי ללכת בעקבותייך, עד שנגיע לחדר מדרגות, נעפיל לקומה השנייה ושם את תתחבי מפתח לדלת, שתחרוק קלות ותיפתח, חושפת בפנינו עולם מסתורי ואפלולי של מזמוטים, משהו שכבר נמצא באוויר אף שטרם התחיל.
הרגע שבו אחוש את הבל נשימתך קרוב, כשאת תתעסקי בחבלים הקושרים את פרקי ידי אל צדי המיטה, הרגע שבו, שכוב על גבי, אתבונן בגופך, בקימורייך, חסר אונים לגעת בך, נתון כולי לחסדייך, אלא שלך לא יהיו חסדים, יהיה הרגע שבו אפרד מבתוליי הנפשיים.
אצטרך לפשק את רגליי עוד קצת, כי את תבקשי למתוח את החבלים כמה שיותר. זו התנוחה הפגיעה ביותר. את יכולה להחליט לקום וללכת, ואני אשאר מונח כאן, לעולמים. אבל למה שתלכי? התענוג רק עומד להתחיל. התענוג שלך, העינוי שלי.
האם תעברי עם נוצה דקה על עורי? הצחקתי אותך. הרי בזה הרגע את מדליקה את נר השעווה העבה, זה שהזיל את עצמו על ביצים של נשלטים אחרים שהיו לך, נר שכבר שמע זעקות רבות, קשות ומרות. עתה תורי.
ועוד לפני טפטוף החלב, על איברי הרגיש ביותר, יתחשק לך לענג אותי בכמה חבטות בכף ידך על חזי, על ירכיי ועל... רגע, מה את עושה לפטמות שלי? מהדקת חזק, במצבטים שיש לך עם הצעצועים שלך. הו, כמה שזה כואב, והזין נעמד יותר קשה. הכאב מאכיל אותו באנרגיה.
א-פרופו זין, את מאד תיהני למשוך אותו, אז גם תתחילי לשרוט ולנשוך. ולפתע תיעלם דמות האישה ובמקומה אגלה מעלי חית טרף, כשאת תתנפלי על הגופה המוטלת שלי כמו לביאה המכינה נתחי בשר לגוריה. ואני אצעק, ואני אאנח, ואני אכאב...
וכדי שאוכל לעמוד בעינויים, אחשוב כל העת על הקוס היפהפה שלך, שטרם הכרתי. הקוס שיתיישב עלי לקינוח. הקוס שתנגבי על עיני ועפעפיי, על אפי ועל לחיי. ובעצם, איך יכולת לשכוח את השתן?!
מזל שהזכרתי לך...
* ו... כן, אני כותב קוס עם "ק" לא עם "כ". כוס היא כלי לשתייה. לא?!