משתבח לאיטו...

בוודאי קמת הבוקר מלאת חיים ואנרגיה, דרוכה למשימותיך, נושמת עמוקות למול הנוף האורבני, עפה על עצמך, כדרכך, מתפנקת ומדמיינת את חייך, שליטה בת זמננו שנתיניה שרועים לרגליה ומחכים בקוצר רוח לניד אצבעה.

וודאי גבר עליך יצרך, בהיותך אישה מינית רבת תשוקה, ואת חשת את גופך מתפעם מעצם היותו, עורך מתוח ועירני, חושק וחי. וגם אני חשבתי עליך כאן, קילומטרים ממך, ובשרי נעשה חידודין חידודין. חושק בך. רוצה לרצותך. לענגך. חושב עליך כל הזמן. רוצה עוד, מהקסם ההוא, של מה שטעמתי שם, כשקצות נעלייך משפשפות את ירכיי ומציתות בי אש. רוצה עוד מחיוכך צופן הסוד. 

הנה כיצד ניתן להרגיש קרוב, כמעט לגעת, ואין במרחק הפיסי כל ממש.

חג שמח לך. את, שטרם הכרתיך, אבל לבטח את שוכנת כאן, ספונה בעמקי המסך השחור של "הכלוב" שסופג לתוכו בהבנה ובהכלה את תאוותינו כולן, ולרוב – שומר אותן לעצמו.